על אף חשיבותם הרבה – אין לקדש את עקרונות הגישור בכל מחיר

על אף חשיבותם הרבה – אין לקדש את עקרונות הגישור בכל מחיר

האם בקשה להארכת המועד לשם הגשת חוות דעת מומחה נוספת כראייה בתיק ביהמ"ש, שמקורה במה שנלמד בהליך הגישור, פוגעת במעמדו של הליך הגישור, באופן המצדיק  את דחיית הבקשה? על שאלה זו השיב בחיוב כב' השופט א' רון בביהמ"ש המחוזי בתל אביב השיב בחיוב,  ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור על החלטה זו בפני ביהמ"ש העליון בפסה"ד רע"א 1598/18 ההסתדרות המדיצינית הדסה נ' פלוני.

עובדות המקרה בתמצית

המדובר היה בתביעה שהוגשה נגד ההסתדרות המדיצינית הדסה, בגין רשלנות רפואית, שלטענת התובעת אירעה במהלך מעקב הריון שלה וכן לאחר הלידה, באבחון ובטיפול במומים הלבביים מהם היא סבלה.

בין הצדדים נערך הליך גישור, שלא צלח, והצדדים חזרו להתדיין בביהמ"ש.

לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ובטרם נקבע מועד לשמיעת הראיות, הגישה הנתבעת לבית המשפט המחוזי בקשה לתקן את כתב הגנתה ולהגיש חוות דעת רפואית נוספת של ד"ר ליטל גורדין קופילוב, מומחית בתחום קרדיולוגיית ילדים (להלן: המומחית). חוות דעת זו אף צורפה על ידה לבקשה.

הבקשה הוגשה ע"י התובעת במטרה להביא חוות דעת נוספת, שנועדה לחזק את חוות הדעת של המומחה הרפואי (פרופ' יגל), מטעם הנתבעת. לפי חוות הדעת הנוספת, מטעמה של ד"ר ליטל גורדין קופילוב, בדיקת האקו, שהתקיימה בסמוך לאחר הלידה, העלתה שרבה הסבירות, שהמום הלבבי מסוג VSD, שממנו סבלה התובעת,  לא היה כה "גדול" בעת ביצוע הבדיקה, כפי שטוענת התובעת.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה. בהחלטה צוין, כי הנטייה היא לא לאשר בקשות לתיקון כתבי טענות בשלבים מאוחרים של ההליך. עוד נקבע כי הבקשה חותרת תחת "מעמדו הייחודי והנקי של הליך הגישור", שכן המבקשת סברה, שעליהן לצרף חוות דעת נוספת רק לאחר הליך הגישור שהתקיים בין הצדדים, ובעקבות המידע שנמסר לה במהלכו. בנסיבות אלה, כך נקבע, יש לדחות את הבקשה.

הקושי מבחינת תורת הגישור

על החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי הגישה הנתבעת בקשת רשות ערעור בפני כב' שופטת ביהמ"ש העליון יעל וילנר. במסגרת בקשתה טענה הנתבעת, כי על בית המשפט, בבואו להכריע במחלוקת, לתת משקל רב לחשיבות הראיה למען גילוי האמת, וברור המחלוקת שבין הצדדים. ומכל מקום, התרת הגשת חוות הדעת הנוספת לא תביא לדחייה משמעותית של שמיעת הראיות. המבקשת מוסיפה וטוענת, שהמידע שנמסר להן בגישור הוביל אך באופן עקיף ביותר להבנתן כי נדרשת חוות דעת נוספת, וכי אין בכך כדי לפגוע בטיבו ובמעמדו של הליך הגישור.

על כך השיבה התובעת וטענה, כי זו בדיוק הבעיה, שכן, מדובר בניסיון פסול לערוך "מקצה שיפורים", אשר יוביל להכבדה ולהארכה של הדיון ולסרבולו. ובעיקר, הבקשה להגשת חוות הדעת הנוספת מבוססת על מה שלמדה הנתבעת במהלך ישיבת הגישור, שעה שעיקרון מרכזי בתורת הגישור, ששום צד אינו מרע את מצבו המשפטי, כאשר הגישור נכשל והצדדים חוזרים להתדיין בביהמ"ש. אשר על כן, צדק שופט ביהמ"ש המחוזי, כשדחה את הבקשה להוסיף את הראייה הזאת, שהינה, כאמור, בניגוד לתפיסת הגישור וכי יש בה  כדי לפגוע ב"מעמדו הייחודי והנקי של הליך הגישור".

החלטת ביהמ"ש העליון

ככלל, התרת תיקון כתב טענות על-ידי בית המשפט אפשרית בכל עת על-מנת שניתן יהא להכריע בשאלות (האמתיות) השנויות במחלוקת בין הצדדים (ראו תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הלכה היא, כי בעניין תיקון כתבי טענות, ינקוט בית המשפט בגישה ליברלית ועניינית, כאשר בין מכלול שיקוליו, יביא בית המשפט בחשבון את השלב בו מצוי ההליך, את תום לבו של המבקש, ואת השפעת ההחלטה על הצדדים הנוספים להליך ועל משכו של ההליך.

במקרה שלפניה, פוסקת כב' השופטת וילנר, כי תיקון כתב טענותיה של המבקשת והגשת חוות הדעת הנוספת מטעמה, נדרש, על-מנת להביא לבירור ממצה של סוגיות המצויות במחלוקת בין הצדדים, ובהן השאלה האם החמצת המום הלבבי נובעת מחמת התרשלות המבקשות.

ולענייננו, המגשרים, פוסקת  השופטת הנכבדה:

"אציין, כי לא שוכנעתי שהוספת חוות הדעת הנוספת תוביל לפגיעה ממשית בהליך הגישור ובמעמדו. מטענות הצדדים עולה, כי מידע שנמסר במהלך הליך הגישור הוביל לפגישת ייעוץ בין המבקשות לבין פרופ' יגל, שהוא כאמור עד מטעמן, במסגרתה נבחן על-ידו אחד המסמכים הרפואיים. בהמשך לכך, ומבלי שהובהר דיו הקשר הישיר לדברים שנאמרו בהליך הגישור, החליטו המבקשות להגיש את הבקשה להוספת חוות דעת מטעמן. לנוכח האמור, לא הובהר בטענות הצדדים, ואף לא בהחלטת בית המשפט המחוזי, כיצד הגשת הבקשה פוגעת במעמדו של הליך הגישור באופן המצדיק את דחיית הבקשה".

אשר על כן, מורה השופטת על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשות רשאיות לתקן את כתב ההגנה ולצרף את חוות דעתה הרפואית של ד"ר ליטל גורדין קופילוב.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

לסיכום, בינינו, קהל המגשרים, כל אחד מאתנו יסיק את מסקנותיו הוא. האם אכן אין בהחלטת ביהמ"ש העליון משום נסיגה ושחיקה של העיקרון בדבר מעמדו הייחודי והנקי של הליך הגישור, או שמא עלינו לכוף את ראשנו למול תחושת הצדק שביסוד, פסיקתה של כב' השופטת וילנר ועליונות העיקרון של ברור מלא ושלם של הסודיות האמתיות של הצדדים, על פני ההיצמדות הדווקנית להלכות הגישור בטהרתן.