17.7.2019
אימתי ביצוע הסדר הגישור מול המגשר ייחשב כעמידה בהתחייבות שבהסדר
עם השאלה הזאת התמודד כב' השופט גרשון גונטובניק[1] בפסה"ד ת"א 37454-07-17 עיסא נ' טלאל ואח'.
ולענייננו, המגשרים, נביא כאן את תקצירו של פסה"ד:
במקרה זה, הנתבע (להלן: החייב) והתובע (להלן: הנושה) נקלעו לחילוקי דעות. הם פנו למגשר. המגשר קבע את סכום החוב שעל החייב לשלם לנושה בסך של 5 מיליון ₪, והצדדים הסכימו לו. נוּסח הסדר גישור עליו חתמו הצדדים (והמורשים להתחייב בשמם). בהסדר הגישור לא נכתב שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה. החייב שילם את מלוא סכום החוב למגשר. הנושה טוען כי רק חלק מסכום החוב בסך של 1.5 מיליון ₪ התקבל אצלו. השאל היא מה עם חלקו האחר של החוב – האם כאשר שילם החייב את החוב למגשר יצא ידי חובתו? האם כך הסכימו הצדדים?
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק כי:
שעה שקם חוב, נתונה החירות לצדדים לקבוע את דרכי פרעונו. אין הכרח שהחיוב יקוים על ידי החייב דווקא. לפי סעיף 40 לחוק החוזים "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". החיוב דנן הוא חיוב כספי ממניינם הרגיל של חיובים כספיים. אין בו דבר יוצא דופן המחייב קיומו בידי החייב דווקא. על רקע זה ככל שמתקבלים היו כספי החוב אצל הנושה, בין מהחייב בין מהמגשר, הרי שהתובע, הנושה, אמור היה לבוא על סיפוקו.
אין חולק שהנושה קיבל מהחייב רק חלק מסכום החוב. הנושה טוען כי הסכומים הנוספים לא הגיעו אליו. בנסיבות העניין הוכח שהחייב שילם את כל סכום החוב למגשר. עם זאת, לא הוכח כי המגשר שילם את מלוא סכום החוב לתובע או למי מטעמו. די בקביעות אלה כדי להצביע על כך שהנושה יכול לדרוש את פירעון יתרת החוב גם מהחייב.
אלא שבימ"ש הוסיף ובחן האם הצדדים סיכמו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לחייב, שכן גם אם ייקבע שהצדדים סיכמו שהמגשר הוא שיקבל הכספים וישלמם לתובע, לא יהיה בכך די. כדי שהדין יעמוד לימין הנתבע יש לבחון האם הצדדים סיכמו ביניהם, שתשלום הנתבע למגשר משמעותו שהנתבע-החייב "יצא מהתמונה", והנושה לא יוכל עוד לחזור אליו, אלא יהיה עליו להיפרע מהמגשר בלבד. בהקשר זה בימ"ש עמד על ההבחנה בין התחייבות לפי סעיף 40 לחוק החוזים לבין התחייבות לפי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, או בהתאם לבסיס נורמטיבי אחר, אך חזר והעמיד את השאלה האם הצדדים סיכמו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה, באופן המוציא את החייב מהתמונה ומונע מהנושה לחזור אל האחרון במקרה שבו יתרת החוב לא נפרעה, בציינו כי על הסכמה כאמור להיות ברורה וחד משמעית, ורצוי שתהא בכתב. ככל שלא עשו כן, על ההסכמה להילמד מהנסיבות באופן ברור.
במקרה זה החייב לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי הוסכם בין הצדדים כי דין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה ופירעון החוב, וכי שעה שהחייב משלם למגשר הוא יוצא מהתמונה, ולא הוכחה הסכמה בעל פה בעניין זה. הנתבע הצליח להראות כי שילם את יתרת החוב למגשר, אך לא הוכיח כי הצדדים סיכמו כי דין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה. מכאן, שגם אם שילם למגשר, ושעה שלא הוכח כי המגשר שילם לתובע, רשאי התובע לדרוש את פירעון החוב מהנתבע.
לא הוכח כי הנושה הסכים שהחייב יצא מהתמונה ברגע שישלם החייב את החוב למגשר. לא הוכח שהצדדים הסכימו שדין התשלום למגשר כדין פירעון החוב. לא הוכח שהתובע ויתר על זכותו לחזור אל הנתבע במקרה ולא יקבל מהמגשר את הכספים. שעה שלא הוכח שהמגשר העביר לתובע את יתרת הכספים, עומדת לתובע הזכות לדרוש את פירעונם מהנתבע. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובע 3.5 מיליון ₪.
בהקשר זה מעיר כב' השופט גונטובניק, כי שיקולי מדיניות משפטית כלליים מחייבים, שעל הסכמה כאמור (דהיינו שקיימת הסכמה בין הצדדים, שהחייב יצא מהתמונה ברגע שישלם החייב את החוב למגשר) להיות ברורה וחד משמעית. אכן, היא "אינה טעונה דרישה צורנית כלשהי. חופש החוזים הכללי ביחס לכריתת הסכם שכזה, יחד עם זאת, טוב יעשו צדדים, המבקשים לכונן ודאות במערכת היחסים ביניהם, אם יעלו הדברים על הכתב.
ביהמ"ש קבע, כי טענות ההגנה של הנתבע מהוות "הודאה והדחה"[2] ועל כן חל היפוך בסדר הבאת הראיות. הצדדים הסכימו כי, הפלוגתא בה יש להכריע היא, האם העברת הכספים, שהעביר החייב למגשר, הייתה בסמכות וברשות התובע או מי מטעמו, או שמא חרגה מהסכמתו או מרשותו. כלומר, הפלוגתא היא האם הצדדים להסכם הגישור הסכימו שדין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה.
(הצדדים לא היו מעוניינים לצרף את המגשר, כצד להליך (בין כנתבע ובין בדרך של הודעת צד ג') וטעמיהם עמם).
ביהמ"ש פסק, כי ניתן לקבוע כממצא שהנתבע אכן שילם את מלוא סכום החוב למגשר. השאלה העומדת להכרעה היא אפוא חדה וממוקדת – האם דין תשלום למגשר כדין תשלום לנושה, נוכח ההסכמה שהגיעו אליה הצדדים במסגרת הליך הגישור.
ולפיכך – מאחר שלא ניתן לקבוע, שהצדדים הסכימו כי דין תשלום למגשר כדין פריעת החוב, או כדין תשלום לנושה. החייב (הנתבע) אמנם שילם את סכום החוב שנקבע בגישור, וכמו כן לא הוכח, שהמגשר העביר את יתרת הכספים שקיבל לנושה (התובע) או למי מטעמו. אולם, היות ולא בוסס ויתור מצד הנושה על זכותו לחזור לנתבע במידה והמגשר לא יעביר לו את תשלום החוב דין התביעה להתקבל, והנתבע חייב לשלם לתובע את יתרת החוב כמוסכם.
עוד מעניין להעיר שבמקרה זה לא רק שהוגש תצהיר מטעמו של המגשר (ששותק בכל הנוגע של העברת הכספים, שקיבל מהנתבע לידי התובע ו/או למי מטעמו), אלא שגם הוא נחקר במשפט על תצהירו, ובעדותו הוא טען שהוא שילם את החוב לתובע, בין במישרין ובין על ידי תשלום הכספים שקיבל לצדדים שלישיים שבני משפחתו של התובע הורו לו לשלם להם. תשובה כללית ומעורפלת, שהשופט לא האמין לה.
מובן, שהמדובר כאן בעדות המגשר על מהלכים שלאחר סיום הגישור ומשום כך לא היתה שום שאלה של חיסיון או סודיות בעדות זו של המגשר, שלא נגעה כלל למה שהתרחש בגישור, אלא בשאלות של מימוש הסדר הגישור.
בסופו של דבר נפסק שעל הנתבע לשלם לתובע 3.5 מיליון ₪ ומה שנשאר סתום בפס"ד זה מדוע נמנע התובע מלצרף כנתבע את המגשר עצמו, שכפי שעלה מהעובדות שנקבעו, שהו אמנם קיבל מהנתבע את כל הסום המוסכם בן 5 מיליון ₪, אבל העביר לתובע 1.5 מיליון ₪ בלבד. שהרי לכאורה היתרה נותרה בכיסו של המגשר. לצדדים הפתרונים.
אגב, נעיר עוד, שאם המדובר הוא בעיכוב הכספים ע"י המגשר, בכדי להבטיח את תשלום שכר טרחתו, אזי אין לגבי מגשרים בשום מקום הוראה כמו בחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-,1961 שבסעיף 88 הימנו נקבע כי
88". להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפיקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור".
[1] שמו של כב' השופט ד"ר גרשון גונטובניק בוודאי זכור לקורא ממאמר קודם שפורסם כאן "מסמך שמקורו בהליך גישור – חסוי או בלתי קביל", שבו נידונה שאלה זו ע"י השופט המלומד, בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, בפסק דינו המנחה – ת"א 52456-08-17 אליהו ואח' נ' בית ברח' יפת 186 יפו בע"מ ואח',
[2] . דוקטרינת "הודאה והדחה" עוסקת בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה