אין להכפיף מתן תוקף של פס”ד להסדר גישור במילוי מוקדם של התניות שבו

15.6.2020

נדחתה בקשה להכפיף את מתן התוקף של פסק דין להסדר גישור למילוי חלק מהתניות הכלולות בהסדר.

את הפסיקה שבכותרת, הוציא  לאחרונה (9.1.2020) מתחת ידו, כב' השופט עודד שחם בביהמ"ש המחוזי בירושלים, בפסה"ד

ת"א 20587-08-18 חן – ביתר השקעות בע"מ ואח' נ' אלי יוחנן מהנדסים בע"מ ואח'

בבקשת הצדדים לתת תוקף של פס"ד להסדר גישור אליו הגיעו.

להלן עובדות המקרה

שני הצדדים בתיק זה – אלי יוחנן מהנדסים בע"מ ( להלן: "אלי יוחנן"), שהיא הנתבעת והתובעת שכנגד בתיק, מצד אחד, ו- חן – ביתר השקעות בע"מ (להלן: "חן ביתר"), התובעת והנתבעת שכנגד –  פנו לביהמ"ש, ע"מ שזה ייתן תוקף של פס"ד, להסדר גישור, שהוסכם עליו כשלושה חודשים קודם לכן. לצד זאת, ביקשה הנתבעת, אלי יוחנן, שאישור ביהמ"ש להסדר, יינתן בכפוף לכך, שיוותר העיקול, שהוטל על נכסי התובעת, חן ביתר, עד לביצוע מלא של הסכם הגישור, וכמוכן, שהאגרה, ששילמה התובעת, לא תושב אליה, אלא תועבר לנתבעת ותקוזז מחובה הנוכחי של התובעת על פי הסכם הגישור.

טענות הצדדים ופסיקות בית המשפט

טוענת אלי יוחנן, שלא ניתן לבצע את הסכם הגישור במלואו, נוכח שורה של הפרות יסודיות שלו, מצידה של חן ביתר. על פי הטענה, הפרות אלה כוללות חילול שיק, שהעבירה חן ביתר בגין מקדמות עבור חודשים נובמבר ודצמבר. אלי יוחנן טוענת עוד, כי במצב דברים זה היא גם זכאית לפיצוי המוסכם בסך של 100,000 ₪ על פי הסכם הגישור, וכי דרישתה לתשלום כאמור לא נענתה. כמו כן, טוענת אלי יוחנן, כי חן ביתר טרם שילמה סכום כסף נוסף, שמקורו בקביעת המגשר והוסף להסכם הגישור. אלי יוחנן מציינת בבקשתה, כי פניות לחן ביתר, כמו גם לערבים, טרם הניבו תוצאות.

לפיכך, מבקשת אלי יוחנן להחריג שתי הוראות הכלולות בהסכם הגישור. כך, שחרף בקשתה ליתן תוקף של פסק דין להסדר האמור, כי עיקול שהוטל על חן ביתר בהליך העיקרי, יוותר בעינו, עד לביצועו המלא של הסכם הגישור. בנוסף, מבקשת אלי יוחנן, כי אגרה ששילמה חן ביתר בהליך העיקרי לא תושב אליה, אלא תועבר לידי אלי יוחנן, ותקוזז מחובה הנוכחי של חן ביתר על פי הסכם הגישור. לגבי בקשה אחרונה זו, נתבקש לחלופין, למקרה שתידחה, להרחיב את העיקול שהוטל על כלל נכסיה של חן ביתר, גם לאגרה ששילמה.

הסרת העיקול על כספי  חן ביתר

בנסיבות אלה, טוענת אלי יוחנן, כי ברור, שרק באמצעות מערכת ההוצאה לפועל היא תזכה לראות את כספה מחן ביתר בהתאם להסדר הגישור ולכן, אין מקום להסיר את העיקול, עד לביצוע מלא של הסכם הגישור. בהקשר זה מפנה אלי יוחנן גם לתקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן – התקנות), שקובעת:

" עיקול זמני לטובת תובע שזכה בתביעתו תק' (מס' 6)  תשס"א-2001

381. זכה התובע בתביעתו, ימשיך העיקול הזמני לעמוד בתוקפו עד שפסק הדין יבוצע; בפסק הדין רשאי בית המשפט או הרשם לחייב את הנתבע בהוצאות העיקול הזמני".

לעומתה טוענת חן ביתר, שאלי יוחנן כלל אינה נחשבת כתובעת שזכתה בתביעה, שכן מדובר בהסכם פשרה המגלם קניית סיכונים הדדית. ועל כן  התקנה הנ"ל כלל אינה חלה.

פסיקת בית המשפט

השופט שחם מקבל את עמדתה של אלי יוחנן מהבחינה המשפטית, אך מכריע נגדה בנסיבות העניין וקובע, כי את טענתה הנ"ל של חן ביתר אין לקבל. משעה שהוסכם על ידי הצדדים להסכם הגישור, כי יינתן לו תוקף של פסק דין, קיימת תשתית לחוב פסוק מכוחו של ההליך, אשר תקנה 381, על פי לשונה ותכליתה, נועדה להבטיח את גבייתו ולכן, יש לכאורה ממש בטענת אלי יוחנן.

דָּא עָקָא, שהוראת סעיף 14 להסכם הגישור קובעת, כי הצדדים יגישו לאלתר בקשה להסרת העיקולים (וגם יבקשו מבית המשפט את החזר האגרה ששולמה על ידם). יוצא איפוא, כי אלמלא הסכמת הצדדים בהסדר הגישור על ביטול העיקולים, ניתן היה להפעיל את תקנה 381. ברם, נוכח ההסכמה האמורה, השלובה בהסכמות האחרות שבהסכם הגישור, יש להורות על ביטול העיקולים.

אכיפה חלקית או סלקטיבית של הסדר הגישור

חן ביתר, למעשה, אינה כופרת בטענה בדבר הפרות יסודיות מצידה של הסכם הגישור (הגם שהיא חולקת על טענת אלי יוחנן כי היא זכאית לפיצוי המוסכם הנזכר לעיל בגין כל הפרה והפרה), אלא, שלטענתה, אין בכך כדי לגרוע מנקודת המוצא לדיון בעניין זה, והיא, כי אלי יוחנן עצמה סומכת את בקשתה על הסכם הגישור, ואף מבקשת ליתן לו תוקף של פסק דין. שהרי לא מבוקש, כאן לבטל את הסכם הגישור מעיקרו.

טוענת לעומתה אלי יוחנן, שעל פי סעיף 7(ג) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970. ניתן להורות על ביטול חלקי של ההסכם:

"הזכות לביטול

7. 7. (א)

(ב)

(ג)   ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו, הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; הייתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו".

בית המשפט קובע

ההוראה הנ"ל, בחוק החוזים (תרופות), מותנית בכך, שחוזה ניתן להפרדה לחלקים. ברם, סעיף 13 להסדר הגישור קובע, כי חיובי הצדדים על פיו שלובים זה בזה. על רקע הוראה זו, יש היגיון בטענת חן ביתר, כי הסכמתה להשיב לאלי יוחנן את אולם השמחות מושא ההליך, ולשלם את המקדמות לדמי השכירות, שהיא מחויבת בהן, ניתנה, בין היתר, נוכח ביטול העיקול לאלתר, באופן, שמאפשר לה לחזור למהלך עסקיה הרגיל. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בהוראה על ביטול העיקולים הוראה נפרדת משאר הוראותיו של הסכם הגישור, אשר ניתן לבטלה תוך הותרת שאר ההסכם בעינו.

יתירה על זאת, כי הסכם הגישור מגלם שינוי יסודי ביחסי הצדדים וממילא, צו עיקול שניתן על יסוד התביעה, אינו יכול להמשיך ולעמוד. גם מבחינות אלה, הותרת צו העיקול בעינו מעוררת קושי של ממש ולכן אינה אפשרית.

החזר האגרה

לטענת אלי יוחנן, הנכס היחיד שנותר לחן ביתר הוא האגרה, ששילמה עם הגשת תביעתה, בסך של כ – 58,000 ₪.  נוכח טענותיה להפרות מצד חן ביתר, טוענת אלי יוחנן, כי הדין והצדק דורשים כי סכום האגרה הנ"ל לא יושב לידי חן ביתר, אלא יועבר לידיה. בהקשר זה, מטעימה אלי יוחנן, כי מדובר בסכום המהווה כ – 10% בלבד מחובה העדכני של חן ביתר כלפי אלי יוחנן.

הכרעת בית המשפט בטענה

לא הוצגה ראייה המלמדת על המחאת הזכות האמורה לצד שלישי, לרבות באי כוחה של חן ביתר. אף בהסכם הגישור אין עוגן להמחאה כאמור. הניסיון להישען על הסמכות הכללית של בית המשפט ליתן סעדים, כבסיס לסטייה מהסדר הגישור בין הצדדים (סעיף 14), מעורר קושי.  נזכיר, כי הסכם הגישור דיבר על החזר אגרה, היינו, על העברת האגרה למי ששילם אותה מלכתחילה. הוראה זו תואמת את לשון הדין, המדברת על כך שהאגרה "תוחזר" (תקנה 6(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007).[1] אשר על כן, עתירת אלי יוחנן לעניין זה חורגת מכך. בתוך כך, אלי יוחנן אינה מניחה תשתית נורמטיבית של ממש לטענה, לפיה הסמכות הכללית האמורה מאפשרת סטייה כאמור מהסכמות ומהוראות הדין.

לסיכום – פסיקת בית המשפט בתיק

נקודת המוצא לדיון בעניין זה והיא, כי אלי יוחנן סומכת את בקשתה על הסכם הגישור, ואף מבקשת ליתן לו תוקף של פסק דין. לא מבוקש, איפוא, לבטל את הסכם הגישור מעיקרו. בנסיבות אלה, צודקת חן ביתר בטענתה, כי דרך המלך להוציא לפועל את הסכם הגישור היא ליתן תוקף של פסק דין להסדר, ולפעול לאכיפתו בדרכים הקבועות בדין.

לפיכך, התוצאה של כל האמור היא, כי ניתן תוקף של פסק דין להסכם הגישור. הבקשות הנוספות של אלי יוחנן לעניין זה נדחות. ביהמ"ש מורה על השבת האגרה לאלי יוחנן, בניכוי הסכום הקבוע בתקנות. לגבי חן ביתר, יחולו, לעניין השבת האגרה, ההוראות בפסקה 14 לעיל. בהשלמה לאמור, ביהמ"ש נעתר לבקשה חלופית, שהעלתה אלי יוחנן, ומורה על עיכוב ביצוע של ביטול העיקולים הנזכרים לעיל.

והקורא למד מפס"ד זה, שאין להתנות את מתן התוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש, להסדר הגישור, במילוי תניות כלשהן, שכלולות בהסדר הגישור.  כמוכן, כאשר תניות הסדר הגישור שלובות זו בזו, במובן זה שנקבעו בהן התחייבויות הדדיות של הצדדים, אז גם לא ניתן להפריד את חלק החוזה שהופר,  ולקיים את חלקו האחר עפ"י חוק החוזים (תרופות) כאמור לעיל.

מאידך, ניתן לקבוע בהסדר הגישור, איזה תניות מההסדר ימולאו ע"י מי מהצדדים לו, ושרק לאחר ביצוע אותן המחויבויות, יוכלו הצדדים לפנות לביהמ"ש, ע"מ שזה ייתן להסדר תוקף של פסק דין.

---

 [1] תקנה 6 (ב) תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007

(ב)  הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17:

(1)   ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו;

(2)   ההליך הסתיים בפשרה.

(3)   הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות;

(4)   הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור.