לתשומת לב המגשרים: הליך גישור – בשונה מהליך בוררות – אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות
מאת גיורא אלוני, מגשר
הקדמה קצרה
זו הערה לגבי פסק דינה של כבוד השופטת הבכירה מרים קסלסי מבית משפט השלום בירושלים בתיק ת"א 15004-03-18 רונן דגן נ' שלמה דגן .
חלק מההכשרה של כל מגשר, מבוססת על הוראת סעיף 79ג (ה) שקובע:
"העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין".
כלומר, מעת שמתנהל הליך גישור, מעוכבים ההליכים בבית המשפט, ובמקרה שבעלי הדין לא הגיעו להסדר גישור, קובע ס"ק (ו), יחודשו ההליכים בבית המשפט. באופן זה, מסבירים המגשרים לצדדים, שהפניה לגישור, איננה מהווה מכשול בפני ההליכים, שהחלו בהם בבית המשפט, שכן הליכים הללו יתחדשו אם לא יושג הסדר גישור.
עוד בבסיס הידע של כל מגשר היא העובדה, שבתיהמ"ש, לא אחת, מתייחסים להליך הגישור כהליך ב"זירת משפט". כך סבר כב' השופט אביגדור דורות בפסה"ד עב' 36527-04-18 עו"ד עידו שיפוני נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין:
"מעשה אלימות מצד עורך דין בעת מילוי תפקידו, בהיותו משמש "בזירת המשפט" ואגב ניהול הליכים משפטיים, הינו בגדר קו אדום שאין לחצות. הימנעות מאלימות צריכה להיות בגדר ערך מוחלט".
בהתחשב באמור לעיל, נראה חשוב להפנות את תשומת ליבם של המגשרים לפסה"ד של כב' השופטת מקים קסלסי לעיל.
עובדות המקרה הדרושות לענייננו
מדובר בתביעה משפטית בין שני אחים, שהגיש התובע לקבלת חשבונות בעקבות סכסוך בין האחים והפסקת פעילותם המשותפת. הצדדים הופנו לגישור במסגרת הליך מהו"ת. המגשר עדכן כי נקבעה ישיבת גישור. מאחר שלא חלה התקדמות בהליך הגישור במשך חודש, החליט כב' השופט גד ארנברג כך: "לא ניתן טעם מדוע לא הסתיים הליך הגישור עד כה, למרות שניתנה ארכה למיצויו. לא יושג הסכם בתוך חודש מהיום יוקצה התיק לשופט/ת להמשך הליכים".
בהמשך ניתנה החלטה מפי אותו שופט, שאין לדחות עוד את הליכי ההתדיינות בביהמ"ש, ומשלב זה ואילך מצווים היו הצדדים ובאי כוחם לפעול במקביל להליך הגישור ולעמוד בהחלטות בית המשפט. כשלושה חודשים, מאוחר יותר, ולאחר שעדיין לא חלה התקדמות באף אחד מההליכים, הוגשה בקשה לסלק את התביעה על הסף. התובע ביקש ארכה בת 60 ימים לצורך מיצוי ניסיונות הגישור. בקשתו נענתה באופן חלקי ונקבע, שתינתן ארכה נוספת בת 30 ימים נוספים לשם השגת הסכם פשרה, במטרה להשיג שתי המטרות: מתן הזדמנות לגישור ובמקביל, קידום התיק בביהמ"ש, שמלאה לו שנה".
לאחר שחלפו חודשיים מהמועד המוארך, ומשלא הוגשה תגובה לבקשה לסילוק על הסף, או כל בקשה אחרת רלוונטית, נמחקה התביעה מחוסר מעש. המגשר הגיש בקשה, בשם הצדדים, למתן אורכה בת 80 ימים "וזאת בשל התקדמות ההליך ולרגל הפגרה והחופשות הצפויות".
בעקבות זאת, הוגשה בקשה מוסכמת לביטול המחיקה מחוסר מעש ונכתב בה כי "הליך הגישור הינו הליך פעיל", "הליך הגישור טרם הסתיים, אך הצדדים התקרבו בעמדותיהם".
בית המשפט דחה את הבקשה ופסק – בקשר עם הטענה שיש לבטל את המחיקה של תיק ביהמ"ש – שבהעדר הליך בפני בית המשפט אין למעשה כל משמעות להליך הגישור – אליו הופנו הצדדים ע"י ביהמ"ש", כדלקמן:
"הליך הגישור אינו מאבד מתוקפו בשל מחיקת התביעה. עם הגעה להסדר – יוגש ההסדר לאישור יחד עם הבקשה לביטול המחיקה. באם לאחר מיצוי הליכים לא יגיעו הצדדים להסדר, יכול התובע להגיש תביעתו מחדש. סכום האגרה ששילם יילקח בחשבון בעת הגשת התביעה. בשלב זה החלטת המחיקה בעינה".
כחודש לאחר מתן החלטה זו הגיש התובע בקשה לחידוש הליכים בתביעה שנמחקה מחוסר מעש. בבקשה ציין התובע כי "הליכי הגישור נמשכו זמן רב (בין היתר היות והתובע "חטף" אירוע מוחי והיה מאושפז מספר חודשים ולאחר מכן שהה זמן רב בשיקום), כאשר במהלך התקופה התקיימו מספר רב של ישיבות ונערכו שיחות רבות, כאשר הצדדים התקרבו מאוד בעמדותיהם, אך למרבה הצער – לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות". זו הפעם הראשונה שבה הוזכר מצבו הרפואי של התובע, ולא נטען כי זה היווה גורם להתמשכות ההליכים. ב"כ התובע מדווח כי במהלך התקופה התקיימו מספר רב של ישיבות. התובע היה ער לטענת התיישנות שהעלה הנתבע, וטען כי "אי חידוש ההליך הקיים עלול לפגוע בעניין זה בתובע".
בקשה זו נדחתה אף היא .
התביעה הנוכחית הוגשה, 20 חודשים וארבעה ימים מהיום שנמחקה התביעה הראשונה, שהוגשה כשש שנים לאחר שהתגלתה לכאורה לתובע עילת התביעה, ולפיכך מחליטה השופטת לדון תחילה בטענת ההתיישנות, שהעלה הנתבע בהזדמנות הראשונה כנדרש בחוק.
נכונה הטענה, קובע ביהמ"ש, כי תביעה למתן חשבונות אינה מתיישנת אלא מתחדשת מדי יומו ביומו. אולם, טענה זו נכונה כל עוד מערכת היחסים המיוחדת שמאפשרת מתן חשבונות מתקיימת. אולם משנפסקה הפעילות המשותפת של שני הצדדים בשנת 2000, והעילה למתן חשבונות מבוססת על אותה תקופה אין הטענה תקפה עוד.
אין לקבל את הטענה, שכל חיוב חוזי שלא בוצע, מהווה הפרה נמשכת משום שהמפר ממשיך להימנע מביצועו. אם היינו מקבלים טענה זו, הרי שתביעות בגין הפרת חוזה, כאשר המפר לא ביצע את חלקו גם במועד מאוחר מזה הנקוב בחוזה ,לא יתיישנו לעולם, שכן העילה תיווצר מחדש מדי יום. התחדשות התביעה למתן חשבונות מתקיימת, כל עוד מתקיימים היחסים העסקיים בין הצדדים ומשאלה פסקו עיקרון זה אינו חל עוד.
לעניינו, המגשרים, התובע העלה טענה, כי לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות[1], הליך הגישור שהמשיך מנע הגשת תביעה חדשה.
את הטענה הזו דוחה השופטת המלומדת מכל וכל:
"הטענה כי לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, הליך הגישור, שנמשך למעלה משנה, מנע הגשת תביעה חדשה, פשוט אינה נכונה.
"תובענה" הוגדרה בסעיף 1 לחוק ההתיישנות כ"הליך אזרחי לפני בית משפט"[2]. הליך הגישור אינו עונה על הגדרה זו. בע"א 748/89 שפירא נ' חייט (1994), אליו הפנה ב"כ התובע, הורחב המונח תובענה גם לבקשה לתיקון כתב תביעה, כאילו כתב התביעה המתוקן הוגש במועד הגשת הבקשה, גם אם היא אושרה ע"י ביהמ"ש במועד מאוחר להתיישנות. בענייננו, הליך גישור, גם אם הוא מתקיים על סמך כתבי טענות שהוגשו בתביעה שנמחקה, הוא הליך חיצוני לביהמ"ש ואינו בגדר תביעה, בדומה להליך גבייה מנהלי (ראו רע"א 4302/16 עירית ירושלים נ' פרידמן).
אין כל מניעה להגיש תביעה בזמן שהליך מנהלי מתנהל, אותו הדבר לגבי הליך גישור, ולכן התקופה שבה הליך הגישור היה תלוי ועומד אינו רלוונטי לבחינת תקופת ההתיישנות".
לסיכום – למדנו שבעוד שהליך הגישור עוצר את ההליכים בבית המשפט ונחשב להליך ב"זירת משפט" אין בהליך גישור כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות, שכן הוא איננו "הליך אזרחי לפני בית משפט" לצורך חוק ההתיישנות.
כל זאת בשונה מהליך בוררות.
בפסה"ד ע"א 1414-21 יהושוע נגר נ' תמיר פייגנבוים, פוסק ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט נעם סולברג כי:
"אם כך ואם אחרת, להליך הבוררות חשיבות רבה, בבואנו לבחון את סוגיית ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), קובע כך: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". סעיף זה חל גם על בוררויות, מכוח סעיף 1 לחוק ההתיישנות, המגדיר 'בית משפט' כ- "כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי" [ודוק: בתי הדין הדתיים, שהוחרגו בסעיף 1, זכו להיכלל בסעיף 15]. על פני הדברים, נכונים הדברים גם ביחס להליך שהתנהל לפני בית-הדין הפרטי ברכסים; מדובר היה בתובענה שהוגשה, והסתיימה לבסוף באופן שאינו יוצר מעשה בית-דין (ראו: ע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד, פ"ד מג(2) 624 (1989)). בהתאם, מן הדין הוא, כי פרק הזמן שבו התנהל הליך הבוררות – לא יובא במניין תקופת ההתיישנות".
סעיף 15 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע:
" תובענה שנדחתה
- הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה"..
[2]
"תובענה" – הליך אזרחי לפני בית משפט.