18.10.2011
העצמה וניטרליות בגישור – האומנם?[1]
מבוא
איני יודע אם היתה זו יוזמת מוזאיקה – מכון לישוב סכסוכים בהסכמה, להזמין את פרופ' שרה קוב[2] –
Prof' Sara Cobb) ) לשאת הרצאה בנושא:
" Narrative and Conflict Transformation: Building Community, Building Better-formed Stories"[3]
אולם המוסד הארצי לגישור של לשכת עורכי הדין, השכיל לנצל את ההזמנות שפרופ' קוב נמצאת בארץ ע"מ להרצות והזמין אותה לשאת הרצאה גם במסגרתו. בהרצאה זו הציגה פרופ' קוב את מה שידוע כקונספציה של הגישור הנרטיבי, שהיא גישה אחרת לישוב סכסוכים בהסכמה-
Narrative Mediation: A New Approach to Conflict Resolution
התיזה או הענף של הגישור הנרטיבי מקיף חומר רב מאוד, וההרצאה של פרופ' קוב באה לתת לקהל המאזינים רק את תמצית התפיסה הזו בגישור. אני לקחתי על עצמי לתרגם, כמידת יכולתי וכמידת הבנתי את ההרצאה, בכדי שלציבור המגשרים שלנו תהיה גישה קלה יותר אליה והזדמנות להכיר מעט מקרוב יותר את מהות התפיסה השונה הזו לגישור. אם אנסה לתמצת תפיסה זו ולסכמה במילה אחת, הייתי מגדיר אותה כסוף עידן הניטרליות של המגשר בהליך הגישור.
הקורא יקח לתשומת ליבו, שתרגומה של ההרצאה, כפי שהוא מובאת להלן, נעשה מבלי שיהיה לעבדכם רקע או ידע קודם בנושא של הגישור הנרטיבי, וכתוצאה מכך ייתכן, שלמומחה בתחום יכול שתהיינה השגות כלשהן באשר לפרט כזה או אחר. לפיכך, אם הדברים כפי שהובאו להלן, יעוררו עניין בקורא להמשיך ולהעמיק בנושא של הגישור הנרטיבי, הוא מוזמן ללמוד מהמקורות, שכיום קל מאוד להגיע אליהם[4]
הערה נוספת: בכדי להקל עוד על מי שנטל על עצמו את המשימה להתמודד עם ההרצאה הזאת והרעיונות המובאים בה, לקחתי לעצמי את החרות ליתן כותרות לחלקיה השונים, שמובן לא קיימות בגוף הדברים הנישאים בפני קהל.
הצגת הנושא
מטרת ההרצאה, כאמור, היא לחלוק מחשבות ביחס לגישור הנרטיבי. המרצה מעידה על עצמה שהיא ניהלה את התוכנית של ניהול משא ומתן בביה"ס למשפטים בהרווארד (Harvard Law School's Program on Negotiation), שהיתה הבסיס לתורה של Yes" "Getting to. שם גם פותחו התיאוריות הגישוריות בדבר "צורכי הצדדים", "האינטרס האמיתי" שלהם, "פיתוח אופציות לרווח הדדי" "ניתוק האנשים מהבעיה הנידונה". תיאוריות אלה הניחו את הצורך להיות המגשר נטרלי ואובייקטיבי וכי האינטרסים של הצדדים לסכסוך טבועים ביסודות הסכסוך עצמו ועל המגשר לעזור לצדדים לגלותם.
המסר של הרצאה זו הינו ההיפך מתיאוריות אלה. המרצה דוגלת בגישה, שהאינטרסים של הצדדים מתגלים להם במשך ההליך – כפי שהמציאות בחיי היום-יום מתגלה לכולנו עם התרחשותם של האירועים – וכי תפקידנו כמגשרים להתחבר לתהליכים הללו, המתרחשים אצל המגושרים במהלך הגישור, ולהשפיע עליהם. המרצה ערה לכך שיש בכך משום התרסה למול תיאוריות הגישור מבית היוצר של הרווארד, אך היא מרשה לעצמה לעשות כן, כמי ששימשה שם כמנהלת בית האולפנא של תיאוריות הגישור המקובלות.
הרקע הרעיוני לגישור הנרטיבי
להלן מציגה פרופ' קוב את ההיבטים האלטרנטיביים לתיאוריות הגישור המקובלות. גישתה של המרצה לנושא של פתרון סכסוכים מוזנת מכוחו של מחקר בתחום התקשורת ע"י לודוויג ויטגנשטיין[5]
לפי התיאוריה של וטגנשטיין, בכל מה שנוגע לעניין הגישור הנרטיבי, השיח/ההידברות בין אנשים, היא שבונה את עולם המציאות שסביבנו. השפה בה אנו מציעים לבחורה לצאת עימנו לבילוי היא שונה לחלוטין מהשפה בה ננקוט בקנותנו ממתק בחנות, והיא שונה מהשפה בה נשתמש בהנחותנו את בתנו בת השש-עשרה, או בעומדנו כמרצה מול כיתה וכד'. כל אלה הם "משחקי שפה", ובתוך כך אנו יוצרים את המציאות סביב עצמנו וסביב אלה שעימם אנו מקיימם את התקשורות הללו. השפה אינה רק מציגה את המציאות אלא בפועל יוצרת אותה.
תיאוריה זו נושאת עימה שוני ענק במדע האפיסטמולוגי (epistemological– חקר הידע וההכרה האנושית) וככזו אין הנחשף אליה מצופה בהכרח להסכים איתה או לקבל אותה. אלא שלצורך פיתוח התיזה שאותה מנסה המרצה להעמיד לנו, היא יוצאת מהנחה, שאכן אנו יוצרים את עולם המציאות סביבנו דרך האינטראקציות שלנו עם אנשים שונים במצבים שונים., אשר על כן, דו השיח בו אנו מעורבים הינו הבסיס ליצירת משמעות חדשה להתרחשויות שאת רשמיהן עבורנו אנו מעבירים לאחרים.
המגשר המתערב והקושי הגישורי
ואם אנו מקבלים הנחות אלה, שאנו יוצרים את עולם המציאות שלנו ושל אלה שסביבנו מתוך דו השיח בו אנו מעורבים, הרי שכמגשרים איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות המשקיף מהצד (bystander) ולהמשיך ולנקוט בלשון הגישורית המוכרת: "תודה שחלקת עימנו, כעת אני מבין את עמדתך" ואז לפנות למגושר השני ולבקש ממנו לגלול את סיפורו הוא -את ההיבט שלו על הנושא שבדיון.
בתפיסת הגישור הרטיבי, המגשר איננו רק כלי קיבולת המשקף את הנאמר, אלא הוא שותף לסיפור (מכלול הדברים הנאמרים) אותו אנשים מספרים במהלך הגישור. כל תגובתו של המגשר, אפילו היא בהמהום (מממ…..) או הפטרת מילת תודה לצד שזה עתה שיתף אותנו במה שעל ליבו, או הדהוד (echoing) של המגשר "אני שומע וער לדבריך" – לכל תגובה מצד המגשר/המאזין או אפילו העדרה של כל תגובה – יש משמעות מבחינת השפעתה על סיפור המעשה המגולל והאופן בו הוא מסופר. עצם העובדה שהמגשר ואולי אף המגושר האחר ו/או כל מי שהינו עד ונמצא באותו מעמד – משפיעים על העיצוב והמשמעות שצומחת מסיפור המעשה.
אם מקובלת עלינו התיזה שהמגשר הוא משתתף בעיצובה של המציאות הסיפורית או התפיסתית של המציאות שמועברת ע"י המגושר, אזי אנו עומדים בפני בעיה רצינית מאוד באשר לגישתנו לניהול הגישור. לא מלמדים אותנו, המגשרים, ואין לנו כל תיאוריה להיאחז בה, כיצד עלינו (המגשרים) להשתתף בסיפור באופן שיביא לתוצאה הגישורית המקווה -פתרון הסכסוך. התיאוריות הגישוריות המוכרות מלמדות אותנו כיצד לנהל במקצועיות את הליך הגישור, אלא שלפיהן, אל לנו בשום פנים "לגעת" באופן כלשהו על התוכן של סיפורי המגושרים או להשפיע עליו .
על גישה המסורתית של המגשר הניטרלי מבוססת התורה של השיקוף (reflecting listening) "אני שומע מדבריך ש…" או התורה של שיקוף והניסוח מחדש (reframing or (paraphrasing, הכול בכדי שנעקוב ביעילות אחרי מסכת הדברים שנפרשת לפנינו מפי המגושר ובשום אופן אל לנו להקדים אותה בכדי שלא להשפיע על תוכנה.
לא רק זאת אלא אף זאת. אם אמנם למעשה אנשים מוצאים את עצמם מעורבים במערכת אירועים איזה שהיא – סיפור מעשה כלשהו – שהם עצמם לא יצרו אותם (הרי אין מצב שבו אנשים מתעוררים בבוקר ומחליטים לארוג מסכת עובדות כלשהי) -ברור שכל סכסוך נוצר במשך זמן, הוא נוצר במהלך מגע וקשר עם אחרים, הוא נוצר מתוך תרבותם וההיסטוריה של המעורבים בו. שום סכסוך לא נולד בין לילה. ברגיל המדובר בסיפור רציני וגדול והוא איננו סיפור שנולד אך אתמול. אפילו זוג שמתגרש הינו סיפור גדול. משום שזה סיפור שמתרחש על פני זמן, סיפור המערב את כל בני המשפחה והוא מתרחש על הרקע התרבותי של המעורבים בו.
שמע מינה, אנשים מוצאים עצמם במסכת עובדות שהם לא יצרו אותה, אין להם שליטה עליה ואינם יכולים פשוט לצאת ממנה. וכך תפקידנו כמגשרים – אם נאמץ את התפיסה הזו – הוא לא רק לנהל את הליך הגישור אלא לשנות את תוכנו של הסיפור. להיות מעורבים בפועל בבנייה של תוכן חדש לסיפור שונה.
ואז נשאלת השאלה איזה תוכן חדש? איך נדע את השאלות שעלינו לשאלן, איך לפעול מול אנשים בכדי לעזור להם לפרוץ מתוך הסיפור שהוא בעייתי וטורדני או אף מסוכן.
הנרטיב הגישורי
לפי התיאוריה אותה מציגה פרופ' קוב, סכסוכים הינם, למעשה, מערכת אשר לה יש שלושה מרכיבים:
– עלילה (a series of sequence of events Plot- – להבדיל מ"סיפור" שהוא מערכת סגורה של אירועים שכבר התרחשו בעבר).
מרכיב זה של המערכת קשור למרכיב הבא:
– הדמויות המשמשות בעלילה ((Characters– אלה האנשים הקשורים לסיפור והאופן שבו הם מתוארים ע"י הדובר.
והמרכיב השלישי הינו פונקציה של מטרותיו של הדובר בגוללו את הסיפור
(The values of the story).
באופן גרפי אנו מקבלים משולש שכזה – שהוא המערכת הנרטיבית
| Plot |
| Characters | Values of the story |
| Good
guys |
Bad
guys |
|
|
בשלב זה המרצה מצביעה על סכסוך הרופאים המתמחים בבתיה"ח' ולדעתה זו דוגמה טובה בכדי להוכיח שגישה ניטרלית מסורתית של מגשר (פוטנציאלי) לא תצלח. (לדוגמה זו תחזור המרצה במהלך הרצאתה בכדי להדגים ולתת חיזוקים לאמירות השונות).
הבה נבדוק, אומרת פרופ' קוב, את הגישה הנרטיבית (סיפור-עלילה מתגלגל) והתקשרותה לסכסוך ופתרונו או כיצד פתרון הסכסוך הינו פונקציה של הנרטיב שלו. כפי שנראה מהתיאור הגרפי שלעיל, ישנם שלושת מרכיבים במערכת העלילתית-נרטיבית הקשורים ותלויים זה בזה, באופן שאם נשנה כל חלק בעלילה גם המרכיבים של הדמויות ומטרות הסיפור ישתנו. אם נשנה את מטרות הסיפור – ישתנו גם המרכיבים של העלילה והדמויות וכן הלאה, משום שזו מערכת סגורה, ועם השתנות כל אחד ממרכיביה – יגרום הדבר לשינוי בשני מהמרכיבים האחרים.
כאשר המגושרים מגיעים לגישור הם מצוידים בסיפור עקבי, ערוך כהלכה, דבר דבור על אופניו. העלילה עצמה פועל על מנת לחזק את עקביותה וביסוסה שלה. ולפיכך אם ננסה לשנות את אחד מהמרכיבים – העלילה עצמה תפעל מיד "לסגור את השורות" והדובר ימצא דרכים חדשות בכדי לחזור ולתאר את המצב שוב, באופן שימנע "פלישה" המסכנת את סיפור העלילה שלו.
ומכאן המסקנה שתפקידנו כמגשרים הוא לערער (destabilize) את העקביות הזו. שאחרת לא תהיה שום התפתחות והתקדמות בגישור, כאשר המגושרים לכודים בסכסוך מכוח תפיסתם הם את סיפור העובדות שביסודו.
מהות הסיפור הגישורי
היוצא מכאן הוא שאחד התנאים להצלחת הגישור – לפי התפיסה המוצגת בהרצאה זו – הוא בערעור העקביות של סיפור העלילה – אותה מסכת שבה לכוד המגושר ויש לעזור לו להשתחרר ממנה וזאת ע"י שנערער את המסכת הזאת.
כיוון אחר שממנו אפשר לתקוף את המלכודת הנרטיבית של הסכסוך הוא מהמרכיב של הדמויות הפועלות. כל
מסכת סיפורית שכזו, בהתייחסה לדמויות, עושה אבחנה בין האנשים "הטובים" והאנשים "הרעים". מקורה של תפיסת האנשים "הרעים" (הדה-לגיטימציה של האחר –(delegitimization הינה תוצאה של הנטייה הטבעית של הדובר לצייר את הצדדים שמנגד בתור שכאלה. ונטיה זו מצויה בליבו של הנרטיב של הקונפליקט.
ישנן מספר דרכים אופייניות שבהן ניתן לשרטט חוסר לגיטימיות של אנשים, אולי שלוש:
ראשית, הם יכולים פשוט שלא להישמע. (הרופאים המתמחים זו דוגמא קלאסית לכך). המרצה משתמשת
במונח Marginalization – שהינו תהליך חברתי שבמהלכו, באופן נמשך, מוצאת קבוצה של אנשים אל מחוץ לקבוצה חברתית גדולה יותר, ונוצר תהליך שהופך את קבוצה זו למיעוט לשולי, בלתי נחשב ובלתי נשמע. (בדומה לכלבים הנובחים על השיירה, אבל השיירה עוברת).
"המרד" של קבוצה זו הינו התוצאה של אותו Marginalization. התוצאות עלולות להיות להסלים ולהעשות חמורות, כאשר קבוצה כזו של אנשים מרימה קול בגין עוול שנגרם להם על פני תקופה ממושכת. האנשים בקבוצה חייבים למצוא להם דרכים אלטרנטיביות לפעולה ועלולים אף להדחק לאלימות. עלינו כמגשרים מוטל לנטרל מצב בו אנשים אינם נשמעים גם כאשר הם מספרים את סיפורם. זה חייב להיעשות בדרך של הכללת הסיפור של אלה שאינם נשמעים למסגרת העלילה הכללית של סיפור הסכסוך וכך תופסק הדה-לגיטימציה של הבלתי נשמע. (עולה התייחסות בקהל המאזינים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. המרצה אינה מסתייגת מהקישור הזה, אך מצהירה שבהיותה אורחת בארץ היא תמנע מלהרחיב את הדיון בסוגיה ג.א.).
שנית, דרך נוספת בה הלגיטימציה של האחר – הפיכתו ל- bad guy- בסיפור, מתבצעת בדרך של שיוך כינויי אופי המפחיתים מערכו של האחר: טיפש, חמדן,רע, קמצן, בור, בלתי מקצועי וכד'.
דרך שלישית והגרועה שבהן היא, כאשר לאנשים יש כוונות שליליות כלפי האחר. מנסים לפגוע בו במכוון. ופעם כוונות להרע שכאלה הופכות חלק מהמארג של הסיפור, קשה מאוד לעקרן מהשורש. ניתן רק לשער עד כמה קשה לזהות מתוך מסכת העלילה כוונות להרע, המוסוות בין שורותיה.
תפקידו של המגשר אם כן, הוא לפעול אצל כל אחד מהמגושרים במטרה לעקור את שיוכי האופי הפוגעניים, ולהחליפם בדו שיח שיתקיים לפחות מתוך התייחסויות הדדיות נטרליות ואולי אף חיוביות-פוזיטיביות של האחד כלפי האחר. על המגשר לנטרל את כל כוונות שליליות להרע ולהמירן בהכרה במידת הלגיטימיות של סיפורו של האחר, הבנת נקודת הראיה שלו, וככל הניתן שיוך כוונות ראויות, חיוביות, שלא נועדו ע"מ להרע.
את זאת ניתן להשיג עם הערעור (destabilization ) של סיפור העלילה. פעולה זו תתבצע לגבי שני הצדדים לסכסוך כאחד ובמאוזן. ההבהרה שנעשית ע"י המגשר באשר לכוונותיו החיוביות של צד האחד וההצגה החיובית של האופן בו הוא רואה את הסכסוך, חייבת להיעשות במקביל גם ביחס לצד השני. הדברים חלים הן בכל הנוגע להבהרות הכוונות החיוביות והלגיטימציה האישית של כל אחד מהצדדים, והן בכל הכרוך באופן ראייתו של כל אחד מהם את מסכת הארועים.
יתרה מזו. מוטל על המגשר לשבור את מעגל הקסמים שבו הלגיטימיות של סיפורו של האחד תלויה בדה-לגיטימציה של האחר. עליו להצביע על כך ולהבהיר שהלגיטימציה שמייחס לעצמו כל צד בסכסוך תלויה למעשה בצורך של כל אחד מהם ליחס דה-לגיטימציה לצד האחר. המגשר צריך להבהיר לכל אחד מהצדדים שהצד האחר איננו אשמדאי ואפילו אדם נחמד למעשה, בעל קווי אופי חיוביים וכי כוונתו היא לטובה. בכך יהיה בכדי לגרום לסכסוך להיפתח ולא להתקבע. כאמור, אל לנו לפעול כך כלפי האחד ולא לעשות כן לגבי האחר, שאז הניסיון יידחה ע"י אותו צד ויחזור ויפגע כבומרנג בהליך כולו. המהלך כולו הוא עדין ואינו קל לתמרון.
שלב ראשון – A thin plot line – וערעור (destabilization) סיפור העלילה
לבד מהדה לגיטימציה של הצד האחר בסכסוך, הוא דילול סיפור המעשה. A thin plot line – סיפור עלילה דל/"מכובס", שעל המגשר להתמודד איתו.
אם סיפור העלילה מורכב ממערכת אירועים ליניארית, שמתרחשים בסדר מסוים, ותוצאתם היא הסכסוך, הרי הסיפור של אותה עלילה ע"י המגושר הוא סיפור "רזה" מאוד – מדולל. מטבע הדברים התרחשו הרבה יותר דברים מאשר אלה המסופרים ע"י המגושר.
אנשים נוטים לערוך תקציר של הארועים (– shorthandקצרנות), והסיבה לכך היא, שהם חוזרים על אותו תאור של הארועים שוב ושוב – לבני משפחתם, לחברים, לשכנים, בעבודה ובמרכול ולכל מי שאף לא מעוניין בכך. התוצאה היא שהדובר פיתח דרך מקוצרת לספר את סיפור המקרה. ככל שיותר פעמים הסיפור מסופר, יותר ויותר הוא נעשה "רזה" ומתוקצר.
זו מכשלה. משום שככל שהסיפור מפורט יותר, יקל על המגשר לערער אותו (או במילותי שלי להיכנס לעוביו ג.א.). סיבה נוספת שהסיפור הופך, עם חלוף הזמן, לדל יותר בפרטיו הוא, שככל שהוא מסופר יותר, הדובר צובר עוד ועוד תובנות כיצד להימנע מערעורו ע"י המאזין. ככל שהסיפור סופר, וככל שהייתה ביקורת או אי אמון בכל חלק ממנו או שאלות מביכות בנוגע לפרטיו, המספר למד איך לספר את סיפורו באופן מהודק יותר, תוך השמטת כל מה שעלול להכשיל את המסקנה שהיא מטרת הסיפור
(The value of the story) – או התובנות ממנו, דהיינו: צדקת עמדתו של הדובר בסכסוך, שנתגלע עקב שרשרת הארועים שתוארו.
התוצאה היא שעובדות מתגבשות ((crystallized למיקשה/תלכיד, המקשה על המגשר לקבל את התמונה המלאה והנכונה של השתלשלות הארועים. מתפקידו של המגשר, אם כן, לשאול שאלות – "מה היה בנקודה זו ומה היה באחרת, ומה אירע בין שתי נקודות זמן אלה". לפרק ולפתוח את הסיפור על שלל האירועים וההתרחשויות. ככל שנוספים פרטים לעלילה הסגורה והמצומקת, יקל על המגשר להבין את הסיפור ולערער אותו, ובדרך זו להוציא את המגושר מעמדותיו המבוצרות ולהביאו למצב בו הוא יוכל לקבל פרשנות נוספת, אחרת, לאותה שרשרת אירועים.
לטענה שהדבר מחייב את התערבות בוטה של המגשר כבר בשלבים הראשונים של ההליך, התשובה היא, שכלל אין אלה שלבים ראשוניים מבחינתו של הדובר. המגושר כבר דש בסיפור עד לזרא וטרח לגבש ולהדק אותו ותוך שהוא כבר התבצר מאחורי הסיפור, כפי שהוא רואה אותו, וכך הוא נלכד בסכסוך ללא מוצא. המגשר מגיע לשמוע את הסיפור בשלב מאוחר, לאחר שעובדותיו כבר נערכו, סודרו ונחתמו. ותפקידו של המגשר הוא לשבור את החותם ולשלות את הפרטים שיעבו את הפרטים שהדובר, מכל הסיבות שנמנו, בחר להתגדר בהן עד כה.
הדרך של המגשר לעשות כן היא לעבות את הפרטים באמצעות השאלות שהוא שואל את הדובר, כגון: "אנא עזור לי להבין. אמרת שהאירוע המסוים התרחש בנקודת זמן זו, אבל באמת האירוע הזה התרחש באופן מיידי לאחר האירוע שתיארת? או שמא קרה דבר מה נוסף קודם לכן?" וכך ניתן להאיר פרט נוסף במסכת הנגללת.
במקרים רבים המגושר ירבה להתעכב על פרטים שאינם באמת רלבנטיים לליבת הסכסוך, כמו תיאורי רקע שונים ושאר פרטים שיהיה בהם בכדי למסך את העניינים שבאמת שנויים במחלוקת, ומאידך הוא ינדב מעט פרטים בקטעים החשובים של סיפור העלילה. תפקידו של המגשר יהיה להימנע מליפול במלכודת של הסיפור המתורגל כי שם הוא לא ימצא את הליבה של הנושאים האמיתיים שביסוד הסכסוך. המגשר חייב , בדרך של קבלת תמונת האירועים המלאה, לנפות את המוץ מהתבן ולגרום לדובר להתייחס לפרטים החשובים או אלה שהם פחות נוחים לו בכדי לחשוף את התמונה האמיתית של האינטרסים שביסוד הסכסוך.
רובד מרכזי נוסף, שיש להתמודד איתו הוא המרכיב השלישי של הסכסוך והוא "מינוחים" או "התובנות" או "המטרות", אליהן חותר בעל הדין בספרו את הסיפור שלו (The values of the story).
וגם כאן שומה על המגשר למנוע מהדובר מלהתבצר מאחורי "מינוחים" או "תובנות" אלה, ( "מינוחים", שבדוגמת הרופאים המתפטרים, מתמצים במושגים של "ניצול" "היעדר הערכה" " שעות עבודה" "שכר" וכד' ומצד שני אוצר המדינה שמתמקד בכותרות של "איגוד יציג" , "פתיחת הסכמים", "ערעור מערכת השכר" וכו'). הסיפור המסופר לא מאפשר ואף מתנגד להכללת מינוחים או תובנות אחרות או נוספות שישמשו כקרש קפיצה לפתיחת דיאלוג הדן בגוף השאלות האמיתיות שבמחלוקת. במרחב הזה אין לצדדים סיכוי לפתור את הסכסוך שהם נתונים בו.
היוצא מהאמור עד כה הוא, שעל המגשר להתמודד עם מערכת מורכבת של עלילה, שארוגה בהידוק, עם מיעוט פרטים שהם באמת רלבנטיים, הפרטים שכן מדווחים ע"י המתדיינים נלעסו עד דק, ומאידך קיים עיבוי בפרוט ארועים בלתי רלבנטיים. הנרטיב כולל "תובנות" בגובה של כותרת המתרכזות בהטלת דופי באחר, ומכוונות לתמוך במסקנות מאולצות שמאמץ כל צד לסיפור הסכסוך שלו. לפנינו מצב שלא רק שאין בו סיכוי למצוא רווח הדדי, אלא שאין בו סיכוי רב לצאת מסבך הסכסוך בו הצדדים נתונים. ואם המגשר מאפשר לצדדים בהליך הגישור להתמקד ולנבור בסיפור המובנה והסגור שאיתו הם הגיעו לחדר הגישור – יש להניח שההליך יכשל בשל מעגל הקסמים הזה שהם נתונים בו.
למרות כל הנאמר עד כה – לא הכל אבוד. המגשר האמון כל הגישור הנרטיבי, ימנע מלתבוע במערבולת העלילתית שנפרשת לפניו, ויחל במיפוי סיפור המעשה של כל אחד מהצדדים, כפי שהוא מסופר לו. המגשר יתרכז באיתור האירועים החשובים שביסוד הסכסוך, ויפעל לפתח את דינמיקה שיש בה כדי להביא את נקודת המפנה בדיאלוג של הצדדים ופיתוח סיפור העלילה -כלומר, עיבוי הפרטים המושמטים שבסיפור העלילה.
הדרך לעשות זאת היא, כאמור, ע"י ערעור סיפור העלילה המגובש והנוקשה, כפי שהוא התקבע כבר בפי הצדדים. בשלב זה המגשר כלל איננו עסוק בלפתור את הבעיות שבין הצדדים. בשלב זה יש לראות את תפקיד המגשר ככלי שתומך בטרנספורמציה של מסכת העלילה. פעולה זו לא תצלח אם המגשר יסתפק בהצבעה בפני המגושרים על דרכים אפשריות אחרות לראות את העובדות. ניסיון כזה ייכשל. קודם על המגשר לערער את האופן שבו כל אחד מהצדדים רואה את שרשרת האירועים שהתרחשה והובילה לסכסוך.
הסכנה הטמונה כאן, שמרגע שהמגשר מערער את הסיפור, המספר יפעל לארגן את הסיפור מחדש ולהתאימו שוב לתובנות ההסטוריות שהוא בנה. לפיכך על המגשר להיות מעורב בשלב הזה בכדי להעביר את המגושר את נקודת המפנה למקום שיועיל לקדם את המטרה, שהיא פתרון הסכסוך. אחרי שהמגשר פעל לערער את הסיפור המקובע, שוב תפיסת הדברים לא תהיה אותו הדבר ולא תוכל לחזור להיות כשהייתה.
שלב שני – טרנספורמציה בתפיסת אישיותו של האחר ובתפיסה של מסכת הארועים
עתה נותנת פרופ' קוב את דעתה כיצד בכ"ז נחתור לתוצאה של רווח הדדי לצדדים, שמערכת היחסים ביניהם נפתחת משני קטבים כה מרוחקים.
מה שהמרצה עושה בפרקטיקה שלה על מנת להגיע לתוצאה זו, היא לפתח מספר נקודות מפנה, מספר שלבים שמאפשרות לצדדים שלפניה לפתח שיח חדש שמתוכו ניתן יהיה להם לראות עתיד שונה וטוב יותר מתוך מסכת עלילתית חדשה. הצדדים לא יוכלו להגיע לידי הסכמה בהתבסס על סיפור העלילה הישן והבעייתי. אולי הסכמה כזו אולי אפשרית, אבל היא לא תחזיק מעמד.
לפי סטטיסטיקה שיש להמרצה, 89% מהסכמי השלום נכשלים והם נכשלים מפני שנערך בין הצדדים להם גישור מסורתי במטרה לקדם הישגים הדדיים, במקום שקודם לכן יתאמצו המגשרים ויגרמו לצדדים לעבור את התהליך האבולוציוני, טרנספורמטיבי, של בנייה מחדש של סיפור המסכת ההיסטורית שלהם שביסוד הסכסוך.
המסקנה היא, שבכדי להגיע להסכמה שתביא רווח הדדי של הצדדים חייבים קודם לבנות מחדש את תפיסתם של הצדדים את עלילת סיפור הסכסוך שביניהם.
לאחר שהמגשר מיפה את סיפורי העלילה של שני הצדדים, באופן שבהמשך יוכל להציע להם הבנה מחודשת של סיפור הסכסוך שלהם וההיסטוריה שלו, מגיע השלב הבא בגישור הנרטיבי והיא טיפול בתפיסתו של כל צד את הצד האחר לסכסוך.
בנייתה של תפיסה חדשה את האחר מחייבת את המגשר לגרום לכל צד לקבל את האחר מעט יותר לגיטימי ואת עצמם באור מעט "פחות" לגיטימי.
יש קושי בצליחת שלב זה של הליך הגישור, אבל זה בר השגה. המרצה משיגה מטרה זו ע"י כך שהיא מתחילה את הגישור במתן אפשרות לכל מגושר להציג את עצמו, את סיפורו ואת כוונותיו בגישור. בעיקר היא מתמקדת בתכונות החיוביות שהמגושר מייחס לעצמו. היא מתחילה ברכישת אמונו של המגושר. היא גורמת לו להרגיש טוב ונח עם עצמו. לצורך זה היא נעשית שותפה לשיח שלו, תוך שימת דגש על ההתייחסויות החיוביות של המגושר לעצמו. האדרה זו של המגושר איננה רק לצורך המניפולציה אלא גם בכדי לאפשר לה עצמה להכיר טוב יותר את בן-השיח שלה ואת האופן שבו הוא נתפס בעיני עצמו.
לאחר שנוצר האמון היא שואלת אותו לגבי הפן האחר שיכול להיות לתכונות הטובות שהמגושר ייחס לעצמו, שהרי לכל תכונה רצויה, חייבת להיווסף מורכבות כלשהי. (למשל אם המגושר רואה עצמו כאינטליגנטי מאוד ונבון, הרי הפן האחר של תכונות טובות אלה יכול להיות יהירות, נרקיסיזם, התעלמות מדעות של אחרים, ביטחון עצמי מופרז וכו'). המגושר, בשלב זה, כבר בשל לקבל את הרעיון, שלעיתים, בהיותו כה נבון, הוא עלול להיות מדי שיפוטי או מהיר מדי בקפיצה למסקנות. השגת ההבנה אצל המגושר, שלתכונות החיוביות שהוא רואה בעצמו, יכול שיתווספו פנים נוספות ומורכבויות בעלות אופי פחות חיובי, זהו הצעד הראשון אליו חותרת המרצה בגישור. המגושר מעט פחות מלא מעצמו. לא שהוא הופך למישהו שלילי. הוא עדיין אינטליגנטי ונבון, אבל ישנם גם צדדים פחות זוהרים ויותר מורכבים בדרך שבה יש ניתן התרשם מאישיותו.
המטרה היא, כאמור, שכל צד לגישור יהיה פתוח לדעה שהוא עצמו איננו מושלם לחלוטין וראייתו הוא את הדברים איננה בהכרח הראייה הנכונה האחת והיחידה. בכך גם תפתח הדרך בשבילו לקבל את הלגיטימיות של האחר. ברגע שבעל דין מכיר בכך שהוא עצמו אינו מושלם יגדל הסיכוי שהוא יראה את האחר באור מעט יותר חיובי. לא לגמרי כרע בהתגלמותו.
ושוב,יש להדגיש שהצבת מראה שכזו בפניו של אדם יכולה להתבצע אך ורק לאחר שנוצר קשר של אמון והוקרה כלשהי בינו לבין המגשר. על המגשר לעשות זאת בעדינות, בטאקט ובשום שכל. בשום פנים לא בהטחה, אלא בצורה נעימה כמעט אגבית, אולי תוך שהוא מנקה את עדשות משקפיו או מעיף מבט לנקודה איזו שהיא בחדר. המרצה רואה את עצמה כמגשרת מנוסה שיכולה להעביר את המגושרים את ההליך הזה בצוותא-חדא, אבל זו גם שאלה תלוית תרבות וברגיל המגשר יעשה זאת בפגישות בנפרד, דבר שמחייב לפתוח את הגישור בקיומן של ישיבות נפרדות.
בכך – אומרת המרצה – מתגלם הגישור הנרטיבי: הגישור על פי תפיסה זו מחייב את ההבנה, שבתפקידנו כמגשרים איננו יכולים לקבל ולאמץ את הדברים שנאמרים על ידי המגושר במשך ההליך, אם בדרך של המהום או הדהוד או שיקוף או ניסוח מחדש – הכלים של הגישור המסורתי. הכוונה כאן איננה לגרום למגושר לשנות באופן הכרתי (קוגניטיבי) את האופן שבו הוא רואה את עצמו, אלא פשוט להעלות מורכבויות אפשריות לתכונות שהוא מייחס לעצמו, באופן שניתן יהיה למצוא מקום להכרה בלגיטימיות כלשהי של האחר ובאופן תפיסתו את יסודות הסכסוך.
התוצאה של פעולה זו אינה מתמצת רק בהוספת עומק לשיח עם המגושר ולאופן שבו הוא תופס את העובדות, אלא משמעותה גם יצירת מימד נוסף, שבמסגרתו המגושר עצמו יוכל להכיל תהליך של קבלת מידה רבה יותר של הלגיטימיות של הצד האחר ושל האופן בו הוא מבין את התפתחות הסכסוך. הליך זה נערך לשני המגושרים ויש לו מומנטום משל עצמו, שיאפשר למגושרים בהמשך גם לקבל מסכת ארועים חדשה ,שקדמה לפרוץ הסכסוך ואף נמצאות ביסודו.
בתשובה לשאלה מהקהל בדבר חוסר האיזון שעלול להיווצר בהליך הגישור, כאשר צד אחד מאמץ את המטרות שהמגשר הציב לעצמו בשלב השני של ההליך, כפי שתוארו לעיל, והאחר מתמהמה לעשות כן, המרצה משיבה שהיא איננה מוטרדת במיוחד ממצב זה. אם התהליך של שלב זה לא קורה בעת ובעונה אחת אצל שני המגושרים, על המגשר לתת חיזוקים לצד המתקדם יותר, ולהבליט עד כמה חיובי הוא האופן בו הוא התקדם באימוצן של הבנות חדשות בקשר עם ארועי הסכסוך, ובאופן זה לתמרץ את הצד ההססן לילך גם כן במשעול הזה. (למשל: הבעת תקווה בפני הצד המהסס שגם הוא יוכל להתחיל ולתפוס את האחר ואת הרקע של הסכסוך באור שונה, שהרי למטרה זו נועד ההליך הגישור. ובאין תזוזה בגישתו, ניתן להכביד עליו ולהעמיד את הצד האחר באור יותר מחמיא, כדוגמא "למי שמיטיב להבין את מה שאנו מנסים להשיג בגישור הזה"). המגשר יבחר בהתאם לנסיבות את מידת הבוטות של התמריץ הזה.
המסקנה של המרצה היא, שאין צורך בהכרח שהתהליך הטרנספורמטיבי שתואר יתקיים באורח סימולטני אצל שני הצדדים. המגשר יכול לנקוט בשיטה של מתן חיזוקים חיוביים לאחד ותמרוצים עדינים ופחות עדינים לאחר. המגשר גם יכול לעשות זאת בחדרים נפרדים ואז "לרדת" על העקשן ביתר כבדות.
חשוב להבין, שבסופו של דבר, אין מצב בו צדדים לגישור יתנגדו להרחבת סיפור העלילה ועיבוי בפרטים במטרה לאפשר ירידה ליסודותיו, בטענה שהם רוצים להתגדר בתאור המתומצת שהם אימצו במשך הזמן וקודם הגעתם לגישור. הרי ברור גם להם שהסיפור "המכובס" והפשוט איננו חזות הכל. תפיסה פשטנית של סיפור העלילה היא ילדותית ואיננה מקדמת את עניינם שלהם. עולם המבוגרים לעומת זאת הינו בהכרח מורכב יותר. ובהכרח הצדדים מסכימים לכך שאין עוד מקום לחזור ולהחזיק בגרסה הדלה של מסכת הארועים והעובדות שמגלה טפח ומכסה טפחיים ואין בה בכדי להביא לפתרון הסכסוך.
שלב שלישי – פיתוח הסיפור האמיתי
השלב השלישי בהליך הגישור הנרטיבי נערך ברגיל בישיבות בנפרד, ובו המרצה מפתחת סיפור עלילה סיבובי /מעגלי, המתאר שרשרת פעולות הקשורות ותלויות האחת באחרת: "אתה עשית כך ואז הוא עשה כך וכך ואז הגבת באופן כזה והוא פעל באופן כזה וכזה". רוצה להגיד, שברוב הגדול של המקרים עניין לנו במעגל קסמים של מעשים ותגובות, מעגל שאין לו התחלה ואין לו סוף כבשאלת הביצה והאפרוח. כל אחד מהמעורבים בסיפור אחראי לתוצאות מעשיו שלו. סיפור העלילה האמיתי מכיל את האחריות לסכסוך של כל המעורבים בו, שעה שסיפור העלילה הקמאי מעקר את האחריות לאירועים של מי שמספר אותו. בדרך זו במקום שהסכוך ייושב הוא הולך ומתעצם הולך ומסתבך.
זה השלב בו הצדדים מתחילים לקבל אחריות למעשיהם קודם הסכסוך ובזמן התרחשותו. מטרתו של המגשר, בשלב השלישי הזה, הוא לפתוח את סיפור העלילה במטרה לקטוע את הטרגדיה המתמשכת של הסכסוך (ויש מי שיתאר זאת כאירוניה שבהתפתחות הסכסוך). כל עוד אין הצדדים מכירים באחריותם לאירועים הטרגדיה תמשך. (וקבלת האחריות תתאפשר לאחר שהם יבינו שהם לא כאלה מושלמים וייחסו מידה של לגיטימיות לצד השני).
לאחר שהבשיל המהלך ההתחלי הזה של השלב הנוכחי של הגישור, וזאת כאמור בישיבות בנפרד בו כל צד גולל את סיפורו, שוב חוזר המגשר למסגרת של ישיבה משותפת. בישיבה משותפת זו המרצה, בפועלה כמגשרת, איננה מאפשרת לצדדים להטיח את הסיפור שלהם האחר כלפי השני, אלא היא עצמה שוטחת את הדברים: "זה מה שלמדתי מכם באשר לסיפור הסכסוך. אתה עשית כך ואז הוא עשה ככה וככה". וכאן היא מבהירה לצדדים: "השאלה מה קדם למה איננה עוד רלבנטית, היות וכרגע אנו כולנו נמצאים במצב אשר להתהוותו שניכם גרמתם והתוצאה הינה טרגית עבור שניכם". כאן המגשרת עומדת ומפרטת את הטרגדיה בה הצדדים שרויים – הסבל והאבדן שהם חווים כתוצאה מהמצב.
המגשרת נמנעת מלהציב את הדברים הללו בצורת שאלה: "האין זה טרגי?". לשאלה זו הצדדים עלולים לחזור ולטעון שאכן כך, אלא שהאחריות למצב, כפי שנובע מסיפור העלילה הבראשיתי, הינו של האחר. מתגובה רגרסיבית שכזו יש להימנע: לאחר סיכום הסיפור, שנעשה על ידה כאמור לעיל ומטיל את האחריות למצב על שניהם, היא מוסיפה (מבלי לאפשר מקום לתגובות) שלדעתה – עתה כולם מוכנים לדבר על העתיד. נסכם, איפוא: השלב השלישי הזה בגישור הנרטיבי הוא בהבאת הצדדים להיות יחדיו, באותו מישור.
שלב רביעי – תסריט חדש
וכך מגיעים לשלב הרביעי בגישור הנרטיבי, שבמהלכו מפותחות ונבנות האופציות לפתרון. (המרצה מעדיפה את המונח תסריט – scenario , משום שאופציה הינו מונח סטטי "אנו דורשים שכר גבוה יותר ושעות עבודה מופחתות – זו האופציה שאנו רוצים כפתרון". זאת בניגוד לסצנריו שהוא מושג הנתון לשינוי ופיתוח. "הבה נבחן תסריט כזה: אתם תקבלו שכר גבוה יותר, הבה נתאר מה יקרה בעבות זה". זהו תסריט המהווה מצע להמשך החשיבה. לא רק מה שהם דורשים, אלא גם חשיבה נוספת הבוחנת מה יקרה אם דרישתם זו תתקבל מה תהינה התוצאה מכך).
בדרך כלל המרצה יוצרת שלושה תסריטים, וגורמת לצדדים להתייחס אליהם ולבחון אותם. כך שעצם תהליך הברירה והבחירה המשותף נעשה על בסיס של הבנה ביחס לפתרון העתידי ומידת הסיבוך שבו.
בהליך שכזה נקטה דרום אפריקה בבוא מנהיגיה לבחור בחוקה למדינה עם סיום האפרטהייד, כשחוקה לא היתה קיימת למדינה החדשה.
הם נעזרו בחברה הנפט "של" שבה עבדו אנשים שפתחו את השיטה של בניית תסריטים. בעזרתם פותחו ארבעה תסריטים שונים לארבע חוקות שונות, שכל אחד מהם זכה לסימון בצורת ציפור מקומית אחרת, ואז היה קל יותר למנהיגי המדינה להחליט איזה מארבעת התסריטים – החוקות, עדיף עבור מדינתם ובו הם בחרו.
שלב חמישי בחירת הפתרון וטיפול במבקשים ל"היטיב" ((good doers
השלב החמישי בתפיסת הגישור, כפי שהיא מוצגת כאן, הוא השלב בו מתרחשים מספר דברים:
האחד הוא בחירה בפתרון שמתבססת על מערכת תובנות הבוחנות גם כיצד הפתרון שנבחר יפעל גם בעתיד. אין להעדיף פתרון מסוים רק משום, למשל, שבפתרון זה כל צד יזכה ביותר כסף. הבחירה צריכה להיות מתוך ליבון התובנות שנבעו מהגישור באשר למקור הסכסוך, וניתוח התסריטים שעלו לדיון. הפתרון חייב להיות מקושר לתובנות שהושגו או פותחו ולחזות פני עתיד.
קושי בלתי זניח אחר עליו יש לתת את הדעת, נוגע לשאלה כיצד על הצדדים יהיה להציג את תוצאות הגישור בפני הסובבים אותם. התובנות אליהן הגיעו הצדדים בגישור הן בעלות תוקף אך ורק אם הן גם יתקבלו על דעת הסובבים אותם איתם הם עובדים או חיים.
בולט הדבר בגישורי משפחה במהלך גירושין. בחדר הגישור יכול שאמנם הושגו התובנות לפיהם כל צד הפנים שהוא לא מושלם כשם שהיא לא מושלמת. המערכת הנרטיבית שבה שרויים הצדדים עתה עברה טרנספורמציה והפתרונות אליהם הם הגיעו, הם תוצאה של מאמץ נפשי שהם השקיעו ומאמץ אינטלקטואלי לנתח תסריטים וברוב יגע להגיע להסכמה על פתרונות משותפים. הקושי נולד כאשר הצדדים חוזרים לביתם, לבני משפחתם, לחבריהם ואז, על דרך המשל, אימו של מי מהם מערערת על מה שהוסכם: " כיצד יכולת לעשות כך, איך זה ייתכן שהסכמת להוא ולזה? מה קרה כאן? אתה מטומטם או משהו?". וכך הוא או היא, נוכח הביקורת של הסובבים אותם, קרובים להם ואהבים אותם, נדחקים חזרה לעמדות הפתיחה המקובעות, הצרות והבלתי מועילות.
אגב, זה מה שקורה בתוכניות השלום, בהן במרצה מעורבת, אותן מנסים לקדם בין ילדים ישראלים/יהודים לבין ילדים פלשתינים. במסגרת תוכניות אלה, מביאים לקייטנה משותפת אי שם בארה"ב, ילדים מהמחנות השונים, שכבר הפנימו את העוינויות ההיסטוריות. במהלך שבת בני שני העמים יחד, מרביצים בהם תובנות של שלום ואחווה הילדים משחקים ופועלים יחדיו ולומדים להכיר ולהוקיר איש את אחיו. ואז, בחוזרם לבתיהם, שוב הם עדים לנרטיב העוין ההסטורי. הם נתקלים באופן בו משפחותיהם רואות את הסכסוך ואת אויביהם ובדרך שבה בבתי סיפרם מדברים בעניינים אלה. הילדים הללו נלחצים לתוך הדעות המוכרות או לפינות ללא מוצא והכישלון הוא זהה בכל מקרה.
הוא הדין ביחס להסדרי גישור בעניינים עסקיים או בענייני משפחה ובכל עניין אחר. הצדדים להם נמצאים בסיכון דומה. מתוך הכרה זו המרצה מנסה להוסיף "חיסון" להסדר שהושג. היא פונה לצדדים ושואלת: "כאשר נצא מכאן, מי מהמקורבים לכם יהיו המודאגים ביותר ביחס לתוצאת ההליך או שההסדר שהושג ישפיע עליהם?". הצדדים ברגיל יצביעו על קרוב המשפחה או על הבכיר במקום העבודה ויקבל ברצון את הצעת המגשרת לבוא עימם בדברים ולהסביר את האילוצים ואת שהושג בהתחשב בהם.
התוצאה היא שלאחר תום הגישור, מתקיימת ישיבה נוספת עם אותם קרובים או הבכירים יותר במערכת, שבמסגרתה ישתפו אותם במהלכי הגישור ובהתפתחויות שארעו בשלביו השונים, בכדי להביא אותם לאותן תובנות והסכמות שהושגו. שאם לא כן, ללא החיזוקים המתאימים, כל בעל השפעה על המגושרים, שיהיה מעוניין בהריסת התובנות וההסכמות שהושבו בעקבותיהן, יוכל לעשות כן. הדרך למנוע נסיגה שכזו מלהתרחש, חייבת להיות בדרך של הכנסתם של בעלי יכולת השפעה שלילית שכזו לתוך הנרטיב החדש, שהתפתח בגישור ובמעלותיהן של התוצאות שהושגו. באשר לאלה שאין בידם באמת להשפיע לרעה אלא פשוט סתם למרר את חיי המגושר, יכול המגשר להציע לקיים שיחה נפרדת עימם בה יוסבר להם את היתרונות של תוצאות ההליך. כצעד טקטי המגשרת דואגת, במקרים שכאלה, שבעל ההשגות יתקשר אליה – וברגיל כך אמנם קורה – ואז המתקשר מקבל מהמגשרת את ההסברים הדרושים בדבר היתרונות של הסדר הגישור וכיצד הפתרונות שהושגו תואמים את צרכי הצדדים. ככלל די בשיחה שכזו בכדי להפיס את דעתם של אנשים ולנטרל גישה שלילית להסדר שהושג.
ארגז הכלים של המגשר
לסיכום המרצה מצביעה על הטכניקות, שבחלקן מוכרות, בכדי לקדם את ההליך:
ראשית, Reframing -מסגור/ניסוח מחדש, שמטרתו ליצור הקשר שונה לאמירה עם משמעות שלילית, באופן שזו תמוסגר באופן חיובי יותר. (אמירה כמו "שכר עבודה נמוך" יומר ב"מחוייבות למטופלים") וכך, שינוי המסגרת של אותה אמירה למעשה גוררת עימה מובן שונה. המרצה רואה בכך אתגר אינטלקטואלי היפותטי בלכתוב אותו מחזה במילים שונות, באופן שונה.
על המגשר בהפעילו טכניקה זו, לשמור על הערכיות התוכנית של הנאמר. אסור לו למחוק את הלוז של הכוונה ושל הנאמר. לאלה הוא חייב להשאר נאמן. זו מחויבותו המקצועית. המגשר הוא המחליט מה הוא רוצה למסגר/לנסח מחדש, ובעשותו כן, מוטלת עליו אחריות מקצועית שלא לעוות או לסטות מכוונתו של הדובר. את השימוש בכלי זה יש לעשות בזהירות תוך הטלת גבולות ומגבלות עצמיים.
שנית, Formulating positive intentions – מתן ביטוי לכוונות חיוביות. כאן הכוונה למסגור/ניסוח מחדש של כוונות הצדדים. (במקום לתאר את כוונת האוצר, המשלם משכורות נמוכות לרופאים המתמחים כניצול לרעה של אותו ציבור, ניתן לתאר את כוונת האוצר ברצונו לעשות שימושים חיוביים אחרים באותם כספים לטובת רבים יותר בעם או בכדי לאפשר את העסקתם של יותר רופאים או הרצון לאזן בין הצורך לספק לרוב העם את צרכיו לבין יכולת התשלום לקבוצת עובדים זו.) הכל בכפוף לכישרונו של המגשר.
בעשותו כן על המגשר להיות זהיר, שהרי אם הוא יכפה לתוך דו השיח ניסוח כזה שיתן ביטוי חיובי לכוונותיו של אחד הצדדים, יכול הדבר לקומם את הצד האחר ולעורר בו התנגדות. ניסוח הכוונות החיובי חייב לנבוע מתוך השיח ואם לא כך קורה, המרצה פשוט "זורקת" את האמירה לחלל וממשיכה הלאה מבלי לפרט יותר בעניין ומבלי להתעכב על כך.
טכניקות אלה לא בהכרח יעבדו בכל שיח, בכל מקרה, בכל זמן או עבור כל מגשר ועל כל מגשר להשתמש בכלי הגישור המתאימים לו ולנסיבות.
כלי גישורי נוסף (שלישי במניין) בו עושה המרצה שימוש הוא החצנה (Externalization) של הסכסוך. בכדי לעשות שימוש בכלי זה הדרך היא בהאנשת (animate ) הסכסוך. הסכסוך הופך לדבר מה חי עם כוונות משלו, אג'נדה ויכולת פעולה משלו ושלוחים משלו. ואז המגשר יציג בפני המגושר את השאלה: "מה הסכסוך הזה מונע ממך מלראות?" "מה הסכסוך הזה גורם לך לעשות?" "איזו תובנה מנסה הסכסוך הזה להבהיר לך?"
ההנחה בכל השאלות הללו היא, שהסכסוך הינו דבר נפרד מהנשאל/המגושר. הוא איזו ישות הנמצאת אי שם וגורמת או מונעת ממנו לעשות או לראות דברים. הסכסוך נעשה משהו חיצוני לאדם וניתן להתייחס אליו ככזה.
לכלי זה יש שימוש מרכזי במיוחד בגישורים במשפחה בעת גירושין. אז לשאלה: "ראה מה הסכסוך הזה גרם לך לעשות או מנע ממך מלראות או דרש ממך זמן ואנרגיות בלתי הכרחיות ועל חשבון דברים אחרים". ואז פתוחה הדרך לדבר עם האנשים על מה שהחמיצו ומדוע החמיצו או לא ראו או לא שמו לב או הפסידו ולפתח שיח על תחושתם ביחס לכל זה. ולבסוף תגיע השאלה כיצד בדעתם לתקוף את הסוגיה ולמנוע מהתרחשות השלילית שנובעת מהסכסוך. כיצד הם מתכוונים להתגבר על הרעות החולות שהסכסוך מביא על ראשם.
שיטה זו עובדת משום שהמגושרים מתחילים להרגיש כיצד הם עצמם הפכו לקורבנו של הסכסוך ולא בהכרח קורבנו של האחר.
כלי רביעי בו עושה המרצה שימוש הוא שאלות מעגליות (Circular questions). ישנם שני סוגים של שאלות מעגליות. הסוג האחר מזמין להשוואה בין זמנית: – "כיצד הזמן הנוכחי שונה מהזמן ההוא?". לדוגמא, אם האשה אומרת על בעלה במהלך הגישור "הוא כזה אנוכי, תמיד הוא היה מנוול". ואז המגשר משיב "אם היה עליך לחשוב לאחור עשרים שנה קודם לכן, ברור שכאשר פגשת אדם זה לראשונה, היה בו משהו שגרם לך להאמין בערכיותו שלו ואישיותו המושכת, אני מבקש אותך לחזור לאותו זמן ולתאר לי מה ראית בו אז, שעכשיו כל כך קשה לך לחזור ולראות בו".
כאן המגשר מזמין את המגושר לערוך השוואה בין עשרים שנה קודם לכן לעת הזאת. אולם הוא יכול גם לערוך השוואה לנקודת זמן עתידית: "מה דעתך חמש שנים מעתה האם הדברים ישתפרו? אם אחזור אליך בעוד חמש שנים מה אתה צופה יהיה שונה ביחס לדברים המציקים עתה?" או "נניח שאתה כיום בן שמונים ובעל התובנות של בן שמונים. אני מזמין אותך להביט על המצב ממרום שנותיך ולהגיד לי מה כל כך קשה לך לראות עתה לגבי המצב, שאתה, במלאת לך שמונים, תוכל לראות בקלות?" תת טכניקה זו נקראת Feed forward או Future oriented question – כאשר המגושר נקרא להשוות או לבחון את המצב כאילו הוא כבר חי בעתיד והינו מנוסה וחכם יותר.
הסוג השני של שאלות מעגליות נוגע להשוואה בין אנשים. השאלה המנחה בהפעלת תת מכשיר זה תהיה, כיצד יתואר המצב או הדרישות או הסכסוך על יד דמות או קבוצת אנשים אחרים שנוגעים בעקיפין לסכסוך או שהם מסביבתו של הנשאל.
טכניקה זו מתאימה בעיקר לגישורים בין קבוצות אנשים שונות (מעסיקים ועובדים). במקרה שכזה תשאל הקבוצה שהיא צד לגישור, כיצד יתאר כל פרט ממנה את נסיבות הסכסוך ומטרותיו, ומיד יתבררו השוניים בין גישות האנשים המרכיבים את הקבוצה. שכן לעיתים רחוקות קבוצה שכזו תהיה מונוליתית לחלוטין בגישות הפרטים בה באשר לעובדות הסכסוך ולמטרות שהם מעוניינים להשיג. המגשר מצליח לפורר את הקבוצה וכך לקבל תמונה כיצד הקבוצה מורכבת ומה הן נקודות הראות והכוונות של הפרטים בה שמהווים את הקבוצה.
המסקנה מכאן היא, שבכל גישור בין קבוצות אנשים, הדבר הראשון שעל המגשר לעשותו הוא להציב מספר שאלות מעגליות החותרות – באמצעות אותה שיטה של השוואת התגובות – לבהיר את גישותיהם ומטרותיהם של הפרטים השונים שבקבוצה. בדרך זו המגשר יבטיח את הבנתו שלו את הסיפורים השונים והזרמים הנסתרים שפועלים בתוך הקבוצה. כך המגשר גם יבטיח ששום חלק מהקבוצה לא יוותר מבלי שישמע .
טכניקה חמישית שלדעת המרצה חשוב לעמוד עליה היא החדרת מושג ערכי לשיח הגישורי מבלי לעשות כן באופן גלוי או מתערב. למשל, אם למגשר יש עניין להחדיר לשיח הגישור את המוטיב/המושג של מחויבות מקצועית, מבלי לקדם רעיון זה באופן גלוי, ומבלי שאיש לא התייחס כלל למושג זה. הרי במצב בו איש לא אמר או השתמש במונח/בערך הזה והוא כלל לא היה חלק משיח או המושגים שעל הפרק אז המגשר אומר: "בחושבי על הקבוצה שלכם, מי בקבוצה יתארו את עצמם כמחויבים ביות מהבחינה המקצועית (professionally committed)? מנקודת הראות שלכם – מי יתאר את עצמו באופן זה?".
אנשים אינם מגיבים "מחויבות מקצועית"? מה פתאום אנו מדברים על זה? – אלא הם פשוט ישיבו לשאלה. ופעם שהשאלה הזו נענתה, המושג הערכי הכלול בה הפך לחלק מהשיח ולמגשר יש מנוף נוסף בכדי לעבוד איתו בתוך הפלגים בקבוצה. כך נוצר מעין תת נושא חדש, כמקור הן עבור הצדדים והן עבור המגשר להכנסת מוטיבים נוספים בדיאלוג המתקיים. נוצר מעין מימד נוסף על פיו יוכל המגשר לבחון את שנאמר ואת שלא נאמר ושצריך לדבר בו. באופן זה המגשר מוריד ((downloading כמו וירוס לדיסק הקשיח במחשב את המושג החדש שמאפשר לו כר עבודה נוסף.
סיכום
המרצה מסיימת בהבעת האמונה שמי שהאזין להרצאתה המושג "ניטרליות" בגישור לעולם לא ישוב לתפוס אותו מובן כפי שהיה לו קודם לכן. המאזין נמצא עתה בעולם הגישור הנרטיבי, הוא נתפס ושם הוא ישאר. ונותרה רק השאלה כיצד על כל מגשר לפתח את הכישורים שלו , הניסיון שלו, הבטחון במומחיות שלו בניווט הגישור הנרטיבי. המגשר יעשה כן לפני שהוא יחל בערעור סיפורי המגושרים כל אימת שאלה יפנו אליו לגשר על פני הסכסוך שהם נתונים בו.
וכמגשר לעמיתיו אני אוסיף, שתמיד מעניין ללמוד על קיומה של גישה או שיטה גישורית אחרת, שאיננה מתמצת בשאלה באיזו מידה מותר או ראוי שהמגשר יתערב בהכוונת הצדדים לפתרון ועדיין להשאר נטרלי. המדובר כאן איננו בתחום שבין המגשר המאפשר והמגשר המעריך (ראו נא לעניין זה את מאמרו של אסף שני "סגנונות גישור – גישור מאפשר, גישור מעריך וגישור מעצב" וכן "מגמות, אסטרטגיות וטכניקות להבנת המגשר: המדריך למבולבל" מאת גיל לוי [6] שבכל מקרה נותר נטרלי וחיצוני לסיפור עלילת הסכסוך, כפי ששטח אותו המגושר.
הגישור הנרטיבי, למיטב הבנתי, רואה במגשר דמות שבשום פנים איננה מסתפקת בהאזנה אקטיבית או בשיקוף נטרלי של דברי המגושר, אלא דמות פעילה, המתערבת גם בבנייה של סיפור מסכת האירועים, באופן שגורם להשתנותה, עד למצב בו שני הצדדים חולקים מסכת ארועים זהה או דומה. המטרה היא להגיע למצב בו הצדדים ויתרו על ראייתם ההסטורית של סיפור הסכסוך, ותפיסתם את אישיותו של המגושר השני – לאחר התערבות פעילה של המגשר בהליך – ומכאן הם מוכנים לברור את הפתרון לסכסוך.
רוצה לומר, שגם אם איש מאיתנו לא ישתכנע לקבל את התורה הזו, אני מניח שכולנו יכולים להסכים שהגישה המתוארת היא שונה ומעניינת ולכל מי שמצא שהדברים יכולים להתאים לתפיסת עולמו, הוא מוזמן ללמוד יותר, כפי שכבר נאמר במבוא למאמר זה.
[1] הרצאה שנשאה (באנגלית) פרופ' שרה קוב ביום 5.10.2011 בבית הפרקליט בפני חברי המוסד הישראלי לגישור של לשכת עורכי הדין.
[2] מגמות בגישור ויישוב סכסוכים:-
פרופסור שרה קוב, חברה במכון לניתוח ופתרון סכסוכים באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ארה"ב; עוסקת כיום במחקר על הקשר בין הנרטיב והמדיניות בהקשר של קונפליקטים בקהילה, כמו כן באזורים פוסט סכסוך. היא כיהנה בתפקידים ניהוליים ואקדמיים
במגוון של מוסדות מחקר כולל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת קליפורניה, סנטה ברברה, ואת אוניברסיטת קונטיקט. היא עסקה בייעוץ לשורה של עסקים בבעלות משפחתית בצפון ודרום אמריקה, כמו כן לארגונים ציבוריים ופרטיים, לרבות נציבות האו"ם לענייני פליטים, בנק לא קאסיה ואקסון. היא העבירה סדנאות עבור לשכת עורכי הדין האמריקאית, האקדמיה ללימודים של פוקס ומספר אוניברסיטאות באירופה ובאמריקה הלטינית . השילוב של מחקר אקדמי, פיתוח תוכנה, מאפשר לפרופ' קוב להציע הן ביקורת שיטתית על השיטות המסורתיות בהתערבות בסכסוך, וגם שיטות התערבות חדשניות המתמקדות בשינוי של הנרטיבים בתהליכי הסכסוך.
[3] (http://www.mosaica-gishur.org.il/site/detail/detail/detailDetail.asp?detail_id=2881589&seaWordPage=%D7%A9%D7%A8%D7%94+%D7%A7%D7%95%D7%91)
http://www.amazon.com/Narrative-Mediation-Approach-Conflict-Resolution/dp/0787941921.
[5] לודוויג ויטגנשטיין (גרמנית: : Ludwig Wittgenstein 26 באפריל 1889 – 29 באפריל (1951 פילוסוף אוסטרי. הגותו העיקרית היא בנושאי פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הפסיכולוגיה ופילוסופיה של המדע. היה תלמידו של גוטלוב פרגה, ובקיימברידג' למד אצל ברטראנד ראסל.
ויטגנשטיין כתב שני חיבורים עיקריים: האחד "מאמר לוגי פילוסופי") טרקטטוס לוגיקו-פילוסופיקוס ו"השני חקירות פילוסופיות" שראה אור רק לאחר מותו). שני הספרים הוכרו כיצירות פילוסופיות מרכזיות ופורצות דרך במאה ה-20, והם משקפים, לדעת רבים, תהליך פילוסופי שעבר ויטגנשטיין במהלך חייו. עניינו של החיבור האחרון הינו, בין היתר, תפיסה חדשה של השיח או אופן ההידברות בין אנשים במצבים שונים.
(המשך הערת שולים זו נמצא בתחתית העמוד הבא).
ספרו של ויטגנשטיין "חקירות פילוסופיות", הוא אחד מיצירות המופת הפילוסופיות הגדולות ביותר של כל הזמנים ואחד המשפיעים ביותר על ההגות של המאה העשרים כפי שאנו מכירים אותה כיום. בשונה מהטרקטטוס, זה ספר רחב יריעה. שבו הוא יצר תפיסה חדשה וחשובה ביותר בפילוסופיה של השפה, שלה השפעה תרבותית עצומה הניכרת גם היום.
בספר מוצגת העמדה לפיה בהרבה מקרים אין לעמוד על משמעותו של ביטוי (מילה, משפט, ניב, פתגם וכן הלאה) אלא מתוך חקירה והבנה של השימוש, בפועל, שנעשה בו – "משחק הלשון" שבמסגרתו הוא מתקיים. אנחנו נותנים משמעות למילים על ידי שאנחנו משתמשים בהן באופנים מסוימים ובנסיבות מסוימות. אם נשתמש בהן אחרת ובנסיבות שונות – הן יהיו בעלות משמעות אחרת.
[6] באתר סולחה פורטל הגישור הישראלי
http://www.sulcha.co.il/content/ArticleMain.asp?maamar_id=29),
http://www.sulcha.co.il/Content/ArticleMain.asp?maamar_id=189