12.12.2013
ביטול הסכם גירושין שנולד בהליך גישור
מבוא קצר
כבר לא פחות משלושה מאמרים העליתי באתר זה בנושא של תקיפה וביטול (או נסיונות לתקיפה וביטול) של הסדרי גישור, שקיבלו תוקף של פסק-דין.
שימו לב, אם הסדר הגישור לא קיבל תוקף שך פסק דין, הדיון יהיה במישור שונה לחלוטין. כזכור לכם, כל עוד הסדר גישור לא קיבל תוקף של פסק דין, הרי גם לאחר חתימת הסדר הגישור, רשאי כל צד, ובכל עת, עד לרגע שלפני מתן החלטת השופט בעניין –– להעלות התנגדות לכך שהסדר הגישור יקבל תוקף של פס"ד, ולא משנה אם הוא בהסכם להליך הגישור, או בכל עת אחרת, הוא נתן את הסכמתו לכך שהסדר הגישור שיושג או שהושג יקבל תוקף של פסק דין. :
ראו נא לעניין זה את מאמרי באתר זה בתת המדור "פסק והסדר" תחת הכותרת :
" האם ניתן לאכוף הסכמה להעביר הסדר גישור לאישור?" מיום 12.12.2011.
אולי יש מקום להסכים עם מי שיאמר שהנושא כבר מוצה, להזכירכם המאמרים שפרסמתי באתר זה-
ביטול הסדר גישור מ- 13.9
.2010 (בתת המדור "הגישור בראי המשפט")
ניסיון לעקוף הסכם/הסדר גישור מ- 30.9.2010 (גם כן באותו תת מדור)
ו – תקיפת הסדר גישור מ- 13.3.2011 (בתת המדור "פסק והסדר").
אלא מאי, כאשר מתפרסם פסק דין חדש, אשר לו מסכת עובדתית לחלוטין בלתי שגרתית, נראה לי שלא אעשה מלאכתי נאמנה אם לא אביא אותו בפני ציבור המגשרים שלא יצא להם להיתקל בו בשגרת עבודתם.
הפעם מדובר בפסק דינה כב' השופטת טובה סיון, סגנית הנשיאה של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, בעניין תמ"ש 6771-07 ג. ואח' נ' ג. ואח' מיום 4.11.2013.
- עובדות המקרה
כאמור, עניינו של פסק הדין: תביעה לביטול הסכם ותביעה כספית.
הצדדים נישאו ביום 24.9.1989. מנישואיהם נולדו להם שלוש בנות.
לאחר תקופה בה החליטו הצדדים על פירוד, הם פנו להליך גישור במסגרתו גיבשו הסכם גירושין כולל.
הסכם הגירושין נחתם ביום 31.1.07, ואושר הצדדים אף התגרשו בפועל בתחילת שנת 2007.
במהלך הנישואין, הוקמו על ידי הצדדים, או מי מהם, מספר עסקים: בית תוכנה בשם א' לאחר מכן חברה ליישום תוכנות העשרה בשם ג' בע"מ. במקביל הקים הנתבע חברה נוספת בשם ס' פ' בע"מ (להלן: "חברת ס'" או "ס'"), אשר הינה חברה ….
בהסכם הגירושין נקבע כי התובעת תקבל 15% מחלקו של הנתבע בחברת ס'.
זמן מה לאחר שהצדדים התגרשו, ולאחר שכל העניינים הכלכליים סודרו בין הצדדים, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מנהל מערכת יחסים זוגית עם אשה אחרת. בהמשך נודע לתובעת לטענתה כי במשך חיי הנישואין ניהל הנתבע חיים כפולים ממש, וכי נולדו לו שלושה ילדים נוספים מאותה אישה, כאשר הבן האמצעי נולד במהלך הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים.
במהלך חיי הנישואין סיפר הנתבע לתובעת כי הוא עוסק בפעילויות חשאיות של ביטחון המדינה, וכי הוא עובד בהתנדבות במוסד, גם לגבי עניין זה התברר לה כי מדובר ב"סיפור כיסוי" גרידא.
עתה טוענת התובעת, שהיא ערכה את הוויתורים בהסכם הגירושין, ובראשם ויתור על החלק המגיע לה על פי חוק בחברת ס', על רקע תשתית עובדתית שגויה. עוד נטען כי הסכם הגירושין מקפח אותה באופן קיצוני.
עוד טוענת התובעת, כי היא לא היתה חותמת על הסכם הגירושין והוויתורים שבו, אילו ידעה כי הנתבע הציג בפניה מצג שווא. לטענתה, הנתבע הסתיר באופן מכוון את המידע שהחזיק בידו והטעה אותה לחשוב כי הם מסיימים את מערכת הנישואין בצורה חברית ומכובדת, ולא בגלל משפחה אחרת שהקים במקביל לנישואין. בהסתמכה על הטעיה זו חתמה התובעת על הסכם הגירושין אשר כל הלך רוחו הוא של התנהלות בהסכמה והידברות, הלך רוח של אמון וידידות אשר הובילו אף לויתורים מצדה על זכויותיה הרכושיות במסגרת ההסכם.
יחסי האמון, החברות וההערכה של התובעת כלפי הנתבע אפיינה גם את הליך הגישור שהוביל לחתימה על הסכם הגירושין, שנחתם על בסיס יחסי האמון. הסעיף המעיד יותר מכל כי יחסי אמון וויתורים רכושיים הם בבסיס ההסכם, הוא סעיף הזכויות בחברה שהוקמה במהלך חיי הנישואין.
לטענת התובעת הנתבע ניהל מו"מ שלא בתו"ל, לאור העובדה שהסתיר מן התובעת ואף מהמגשר, פרטים מהותיים אשר היה בהם כדי להשפיע על רצונה של התובעת לחתום על הסכם הגירושין הכולל ויתורים רכושיים נרחבים.
הנתבע הסתיר את המאהבת מהתובעת באמצעות זהות בדויה בשם ת.ב. אלא ש- ת.ב. מעולם לא עבדה עבור החברה. היא היתה חברה מביה"ס התיכון של המאהבת שלו וכי שמה שימש אך ורק להסוואתה של המאהבת שלו, מתוך תקוה שבהיותה מתגוררת בארה"ב, זהותה לא תתגלה.
הנתבע, בחוסר תום לב של ממש, בעודו טוען לתוקפו של ההסכם ודורש את קיומו, הוא מפר אותו באופן שיטתי: הוא לא דיווח לתובעת אודות עסקיו בארץ ובחו"ל, החברות שהקים וזכויותיו הכספיות, הסתיר ממנה כספים שפדה והתחמק מחלוקתם, והכל בניגוד להסכם.
לאור האמור הוגשה לביהמ"ש התביעה שבמסגרתה מתבקש ביהמ"ש לבטל את הסכם הגירושין מכוח סעיפים 12, 14(א), 15 ו – 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, וכן לפסוק פיצויים לתובעת מכוח דיני הנזיקין.
- דבר בית המשפט על מהותו וחשיבותו של הסכם פשרה – הסדר הגישור במקרה שלנו
פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו צדדים, מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/ חוזי – ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי – החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין.
וכדברי כב' השופט זוסמן בספרו:
"פסק דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין – מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו".
פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים לה, על מקצת טענותיהם זה כלפי משנהו. לפיכך, היסוד החוזי העומד בבסיסו של פסק הדין שניתן בהסכמה אינו פוגם בסופיותו של ההליך, היפוכו של דבר: בהעדר טעם מיוחד לא תתקבלנה טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף של פשרה. להסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם.
לעניין זה מדבריו של כב' השופט אור בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח', פ"ד נא(1), 577 בעמ' 594-595:
"… יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות … יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה… היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה … כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה… יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר בין ההסכמות לגירושין וכולל לעיתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הפירוד והגירושין".
והשופטת המלומדת מסכמת ואומרת – "בעיקרון, מסכימה אני עם גישת הפסיקה וכפי שצוטטה מעלה, כי המדיניות המשפטית הנכונה הינה כי יש לבטל הסכמים במשורה.
להסכמי פשרה שקיבלו תוקף של פסק דין יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר בין ההסכמות לגירושין וכולל לעיתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הפירוד והגירושין.
לפיכך, ובהתאם לגישת הפסיקה, המדיניות המשפטית הנכונה, על מנת לחזק עקרונות כגון ודאות והסתמכות, הינה כי יש לבטל הסכמים במשורה. המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, כזה העשוי להביא לביטול ההסכם על פי דיני החוזים, דוגמת – תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, עושק וכיו"ב.
על אחת כמה וכמה כאשר בהסכם ממון בין בני זוג עסקינן, אשר נערך לאחר הליך גישור ארוך למדי והכולל אישור ההסכם במעמד ביהמ"ש. במצב זה, יש ליתן יד לביטול ההסכם אך ורק בנסיבות קיצוניות וחמורות במיוחד ולמלא בדווקנות אחר הוראות החוק והפסיקה באשר לעילות הביטול".
- התרופות שעומדות לתובעת במצבים אלה ןבמקרה שלפנינו
יחד עם זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין – גם אם בהסכם ממון עסקינן – אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתם.
"…הסכם שהצדדים עשו, יכול שיהא בטל או ניתן לביטול מחמת פגם בהליך עשייתו, ופגם כזה אינו מתרפא על ידי כך שניתן פסק הדין על ההסכם. לפיכך נשאר פגם שבהסכם דבק בפסק הדין, ואף פסק הדין ניתן לביטול אם נקט בעל הדין באמצעים הנאותים לשם כך…".
קיימים שני מסלולים לביטולו של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, וזאת בהתאם לעילת הביטול. כאשר העילה הנטענת לביטול נעוצה בפגם הקשור להסכם עצמו על המבקש להגיש, כבענייננו, תביעה עצמאית לביטול ההסכם שעילתה הפגם שהתגלה בהסכם. כאשר העילה לביטול הינה פגם בהליך השיפוטי אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם, על המבקש לנקוט בהליכי ערעור.
המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, כזה העשוי להביא לביטול ההסכם על פי דיני החוזים, דוגמת – תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, עושק וכיו"ב.
טעות
טענה של טעות של צד לחוזה המבקש לבטלו, נשענת על ס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), אשר זו לשונו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".
טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה.
דהיינו, על הצד הטוען לבטלות החוזה מוטלת החובה להוכיח את יסודותיו המצטברים של הס' אשר אלו הם: קיום חוזה; קשר סיבתי הצריך להתקיים באופן סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה, היינו – הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה; יסודיות הטעות – מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא אירעה הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה; וידיעת הצד השני. יסוד הידיעה של הצד השני על הטעות הוא המבחין בין סעיף 14(א) לבין סעיף 14(ב), והוא גם המסביר את תוצאתן השונה של עילות הביטול שבסעיפים אלה. רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני זכאי לבטל בעצמו את החוזה, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש.
בהתקיים כל היסודות האלה קמה זכותו של הטועה לבטל את החוזה.
הטעיה
טענה של הטעיה נשענת על ס' 15 לחוק החוזים, אשר זו לשונו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעוהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה ע"י הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות.
- פסיקת ביהמ"ש במקרה דידן
לענייננו פוסקת כב' השופטת סיון, שכעולה ממסכת הראיות בתיק הזה, התובעת חיה במהלך השנים מתוך ידיעה ואמונה כי בעלה הוא אדם מסוים: איש משפחה, בן זוג ואדם ערכי אשר מתנדב במסגרת יחידה חשאית לטובת ביטחון מדינת ישראל. אני מאמינה לתובעת כי אמונה זו היא שהובילה אותה לנהל את המו"מ לגירושין, בגישור, בצורה שבו נוהל, לרבות ויתורים, פשרות והליכה לקראת הנתבע.
בנוסף, אין לביהמ"ש ספק באשר ל"יסודיות הטעות", דהיינו – אילו היתה מודעת לנעשה באמת – שהנתבע שיקר לה כל השנים באשר לפעילותו ב"יחידה" וכן על קיומה של משפחה נוספת מאישה אחרת, היתה נוהגת אחרת ותובעת את זכויותיה במלואן. אין חולק כי הגישור היה ממושך יחסית (התנהל במשך כשנה). בנוסף, ברור כי התובעת בדקה את מצבה, ואף התייעצה עם מומחים (לרבות עו"ד) טרם החתימה על ההסכם.
התובעת בעצמה אומרת בפה מלא כי לו המציאות היתה תואמת את המצג שהוצג לה, היתה שלמה עם הכתוב בהסכם, ולא מערערת עליו. אלא, שהגישור כולו וההתייעצויות והבדיקות התנהלו תחת המעטה של מצג השווא שהציג לה הנתבע, מאחורי מסכת השקרים והתעתועים, ובמצב שכזה, כאשר התובעת לא מודעת לסיטואציה האמיתית, הרי שאין כל תועלת בהתייעצויות ובהתלבטות, ארוכה ככל שתהיה. לפיכך, סבורה השופטת כי די בגרסתה של התובעת על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין המצג שהניח הנתבע בפני התובעת, במהלך שנים, לבין הסכם הגירושין ותוכנו, לרבות הויתורים שבו.
וכמו כן, נקבע כי התקיימו בענייננו יסודות עוולת התרמית המנויים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין:
"תרמית היא היצג כוזב של עובדות בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו, וסבל על ידי כך נזק ממון".
ולפיכך מתקבלת התביעה לביטול הסכם הגירושין, וכמו כן נפסק לטובת התובעת פיצויים נזיקיים בגין נזק לא ממוני אשר נגרם לה.
- סוף דבר
ניתן להצביע על שלוש נקודות עיקריות שאנו המגשרים יכולים ללמוד מפסה"ד הנ"ל:
ראשית, המעמד הנעלה שבתיהמ"ש מייחסים להסכמי פשרה והסדרי גישור בכלל זה, שרק לעיתים נדירות ובנסיבות מיוחדות בלבד הם יאפשרו את התרתם.
שנית, במקרי קיצון כאמור ניתן לבטל הסדר גישור שקיבל תוקף של פס"ד ואז יש לנקוט באחד משני מסלולים שני מסלולים, וזאת בהתאם לעילת הביטול.
כאשר העילה הנטענת לביטול נעוצה בפגם הקשור להסכם עצמו על המבקש להגיש, תביעה עצמאית לביטול ההסכם שעילתה הפגם שהתגלה בהסכם.
כאשר העילה לביטול הינה פגם בהליך השיפוטי אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם, על המבקש לנקוט בהליכי ערעור.
שלישית הבסיס לכל הליך גישור באשר הוא ולכל הסדר גישור אשר יהיה הם יחסי האמון שחייבים לשרור בין הצדדים. יחסי אמון אלה הן המטרה הראשונה שעל המגשר לחתור אליה – אמון בין המגושרים לבין המגשר ובינם לבין עצמם, שהרי בלעדיהם לא המגשר לא יראה תועלת בעבודתו.