העצמה, הכרה, ניטרליות והגינות בהליך הגישור

20.7.2014

העצמה, הכרה, ניטרליות והגינות בהליך הגישור

מבוא

הוותיקים והחרוצים מבין עמיתי המגשרים ודאי יזכרו מאמר שלי, מתאריך 25.11.2011, תחת כותרת זו כמעט במדויק.

אותו מאמר היה למעשה תרגום הרצאתה של פרופ' שרה קוב בנושא הגישור הנרטיבי. מגשר  שמעוניין לקרוא הרצאה חשובה זו ולהשכיל מאוד, יוכל למצוא אותה בקישור שלהלן[i].

עם זאת לא מצאתי כותרת מתאימה יותר לדברים שאני עומד להביא בפניכם, מתוך מאמר של הקנדי

John Peter Weldon[ii] שכותרתו "Who decides what in mediation?".

 מתוך המאמר הזה, הפרק הדן בהעצמה של צד בגישור, נראה לי אקטואלי, שכן זהו נושא שמגשרים ומרצים מרבים לעסוק בו.

 תחת כותרת המשנה (בתרגום) אחריות המגשר להגינות מעשית/ממשית (בתוכנו של הליך הגישור ובתוצאתו) (ובמקור: Mediator accountability for substantive fairness).

 התפתחות מרכזית וחשובה ביותר בתורת הגישור ובגישה להליך בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, היתה הדרישה להגינות ממשית ומהותית בגישור. בשנות השבעים של אותה מאה, לא היתה קיימת בקוד הגישור הדרישה, שהסדרי גישור יהיו הוגנים, בהתאם לאמות מידה / סטנדרטים אובייקטיביים כלשהם.

 חובת המגשר להעדר משוא פנים, הצטמצמה באותם ימים, לאופן ניהול ההליך עצמו, והדרישה היחידה באשר לתוצאת ההליך, היתה, שהסדר הגישור יהיה מקובל באופן הדדי ע"י שני הצדדים.

רק בשנת 1981 תיאורטיקן גישורי, Lawrence ("Larry") E. Susskind[iii], העלה את הטענה, שאל למגשרים להתעלם מהפוטנציאל הקיים אצל מגושרים לקבל החלטות לא חכמות וכתוצאה מכך להסכים להסדרי גישור בלתי הוגנים. כבר אז הוא טען, שעל המגשר מוטלת החובה להתערב בהליך על מנת להקטין את הסיכון שיושג הסדר גישור בלתי הוגן, בלתי מאוזן או כזה שמקפח את אחד הצדדים.

 גישתו זו של סוסקינד לא התקבלה באופן מיידי, וכך תיאורטיקן גישורי אחר בשם Joseph B. Stulberg[iv], טען כנגדו, שהתערבות ממשית שכזו מצדו של מגשר, במטרה להבטיח הסדר גישור הוגן, עומדת בסתירה  לחובת המגשר להימנע ממשוא פנים, ואף גרוע מכך, התערבות שכזו פוגמת ביכולתו של המגשר להשגת היעד העיקרי של הגישור והוא לאפשר הסדר גישור המקובל על שני הצדדים, שיושג ע"י שני הצדדים.

 הויכוח הזה נמשך זמן מה, אבל עם חלוף הזמן רוב המגשרים אימצו את הגישה, שהגינות בתוצאה של הליך הגישור, דהיינו בהסדר הגישור, הינה מרכיב בסיסי וחיוני במחויבויותיו של המגשר, במיוחד כשהמדובר בצדדים שאינם שווי כוחות. עקב כך, התפתחה דרישה שהמגשר יהיה אחראי לכך שהסדר הגישור  יהיה מאוזן, הוגן וריאלי. תפיסה זו, שהסדר הגישור חייב להיות – עפ"י אמות המידה של המגשר עצמו – הוגן ובר ביצוע, מיושמת עתה בשיא הרצינות ע"י המגשרים, בכל תחומי הגישור, ובהחלט משפיעה על מידת התערבותם של המגשרים בהליך ובתוצאותיו.

 הצורך באיזון כוחות והעצמה של צד בהליך הגישור

 בכדי להבטיח את הגישור כהליך הוגן עבור שני הצדדים, ישנם מגשרים המרחיקים לכת עד כדי התערבות בויכוחים שבין הצדדים. Christopher Moore[v] , מחבר אחד מספרי היסוד בגישור

The Mediation Process[vi] , טוען כי מחובתו של המגשר לסייע בפועל לצד החלש להשיג, לארגן ולנתח את המידע שעולה על שולחן הגישור ולהנחות את הצד הזה בגישור כיצד לתכנן אסטרטגיה אפקטיבית שתאפשר לו לקיחת החלטות מודעות ולהסכים לויתורים ריאליים.

John Haynes[vii] , כותב הספר החשוב  " The Fundamentals of Family Mediation", ונחשב למניח היסודות לגישור בגירושין, טוען שהכוח שבידי המגשר לאזן את הכוחות בין בני זוג בגישור, ולהעצים את הצד החלש מביניהם, מונע תוצאות בלתי צודקות של הליך הגישור. לדבריו, כאשר העדר שוויון כוחות, מונע מבני הזוג לחתור להסדר גישור הוגן, או אז הדבר הוא מחובתו של המגשר להתערב ולפעול לביטול חוסר האיזון הזה.

יתרה מזאת. תפקידו של המגשר להתערב באופן שבו בני הזוג מתקשרים האחד עם השני, ולארגן את התקשורת הזו בדרך שתנטרל את בן הזוג החזק, ותחזק ותעצים את בן הזוג החלש.

 כשלים וסכנות אפשריות בפרקטיקה של הצעתו של צד בגישור

הפעלתה של הטכניקה או הכלי של העצמת צד בגישור, צריכה להיעשות רק במקום שהיא באמת נחוצה ויש לעשות כן בשום שכל, בזהירות ראויה ותוך הפעלת מיומנות מרבית מצדו של המגשר.

 מקרים בהם המגשר יימצא לא אחת המצב בו, במטרה לחתור לתוצאה הוגנת של ההליך, הוא חש בצורך להעצים צד אחד בגישור, יתרחשו לעיתים מזומנות בגישור הקהילתי, כאשר כשלים וקשיים עלולים לצוץ כשמקורם בהבדלי תרבויות, תפיסות והרגלים.

 לדוגמא, הפרקטיקה שעליה התחנך כמעט כל מגשר באשר הוא, שלכל צד מגיעה זכות הדיבור בתורו, כדרך לעודד פריקת מתחים ורגשות סוערים – ונטילציה, דיון רציונאלי בבעיות וחילוקי דעות שעל שולחן הגישור ומציאת פתרונות אפשריים להם. פרקטיקה זו, כך התברר, התגלתה כשגויה ובלתי מועילה עבור קהילות שאינן מורגלות, אינן מיומנות בסוג זה של דו שיח, חשות אי נוחות בתקשורת מסוג זה ועלולות להביא להשתקה ודחיקה של ציבור שלם שלא מגיע  להצגת האינטרסים שלו ותשובה לצרכיו ומאווייו.

 מכשול אחר שבו עלול מגשר להיתקל בבואו להבטיח הגינות ואיזון בהליך הגישור, נעוץ בכך שמעצם טיבו וטבעו של הליך הגישור כהליך בלתי פורמלי, המגשר לעולם אינו יכול לסמוך על כך שהצדדים מוסרים פרטי מידע מלאים ומדויקים באשר  לנסיבות או באשר לעובדות שביסוד נושאי הגישור. בסדרת הטלוויזיה המפורסמת "האוס", היה ד"ר האוס נוהג להגיד: "People lie". אם אנשים אינם משקרים כל הזמן, כפי שסבר ד"ר האוס, אז נאמר שלעיתים אנשים משקרים ומסתירים, ובידי המגשר אין שום כלי שאותו הוא יכול להפעיל במטרה להשיג מידע נוסף או לאמת את המידע שנמסר לו. התוצאה היא, שהמגשר עלול להימצא במצב שבו הוא מאפשר הסדר המבוסס על מידע חלקי, ועקב כך יושג מן הסתם הסדר בלתי הוגן ובלתי מאוזן.

 Joseph Stulberg מצביע על סכנה אחרת ממנה חייב המגשר להימנע והיא הפגיעה באמינות הליך הגישור. כאשר המגשר, בניסיונו לאזן בין צדדים, כשכוחו של האחד רב משל משנהו, הוא הופך למעין פרקליט התומך בצד החלש, ובתוך כך, הצד האחר מאבד את האמון בהעדר משוא פנים מצד המגשר ובעקבות זאת מאבד אמון בהליך כולו.

 פעם, משאבד האמון, המגשר לא יוכל עוד להיות צד יעיל בהליך. באין אמון במגשר מצד מגושר אחד, שאינו רואה במגשר דמות ניטרלית ללא משוא פנים למי מהם וללא מניעים משלו בהליך, לא תהיה עוד תקומה להליך. לפיכך, ישנם קודי אתיקה של מגשרים, שמטילים אחריות על המגשר, בבואו לאזן כוחות ולהעצים את אחד הצדדים. הוא חייב להיות אחראי וער לכך שבהעצמת צד אחד, הוא משנה את הדינמיקה ביחסי הצדדים. יש לזכור, שמהלך כזה של מגשר, בהעצמה וחיזוק של אחד הצדדים לגישור, הוא עלול לדכא את הרצון החופשי, אפילו של שני הצדדים, בבחירות ובהחלטות שהם נוטלים בהליך ובהסדר הגישור, ככל שיושג.

 העצמה ((Empowerment והכרה (Recognition) בגישור

 מרבותיי וממלמדי השכלתי ואלה הורוני, שמאמר זה איננו יכול להיות שלם מבלי שתהיה בו התייחסות משלימה למושג ההעצמה בגישור (Empowerment) והוא מושג ההכרה(Recognition).

 שני המושגים הללו מקורם בשיטת הגישור הטרנספורמטיבי אשר פותחה בשנת 1994 בארצות הברית, על ידי הפרופסורים בוש ופולג'ר ([viii]Joseph P. Folger[ix] and Robert A. Baruch Bush) והתפרסמה לראשונה בספר שחיברו השניים שנקרא "THE PROMISE OF MEDIATION".

עולם הגישור[x] נחלק לשתי אסכולות מרכזיות שונות, האחת- גישור בשיטת פתרון הבעיות, ואילו השנייה- גישור בשיטה הטרנספורמטיבית. ישנם מגשרים שונים התומכים בשיטה הטרנספורמטיבית, לפיה שני הצדדים עוברים שינוי ממשי בתפיסתם, וסוברים כי גישור טרנספורמטיבי הינו הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם מחלוקות ולהגיע לפתרונות. בגישה הטרנספורמטיבית המטרה איננה חתימה על הסכם. הסכם אינו המדד להצלחת הגישור. המטרה בגישור הטרנספורמטיבי היא לשפר את הצדדים עצמם, היינו שהצדדים יעברו שינוי עצמי, טרנספורמציה, במהלך הגישור. שינוי זה יכול להיעשות בשני ממדים: חיזוק העצמי (העצמה, Empowerment) והיחסים עם הסביבה (הכרה, Recognition), כאשר קיים קשר בין שני הממדים האלה, חיזוק העצמי יביא לשיפור היחסים עם הסביבה ולהיפך, אם היחסים עם הסביבה ישופרו סביר שהאדם יחווה חיזוק המודעות העצמית שלו.

 התומכים בגישה הטרנספורמטיבית טוענים, בין השאר, שגישור שבו הצדדים חווים העצמה והכרה, סביר שיסתיים בהסכם לשביעות רצון כל הצדדים. מאידך, ישנם מגשרים אחרים התומכים דווקא בשיטת פתרון הבעיות שמתמקדת במתן פתרון לבעיה הנתונה בלבד, וטוענים כי אין צורך בתהליכים השונים שדורש גישור טרנספורמטיבי. טענתם היא שהצדדים באים לגישור מתוך מטרה להגיע להסכם ולסיים בכך את הקונפליקט ולכן ההתמקדות בגישור צריכה להיות בפתרון הבעיה הנדונה

 הגישור הטרנספורמטיבי הינו תהליך שמטרתו לשפר תחילה את הצדדים המסוכסכים עצמם, כלומר את התנהלותם ואת דרכי החשיבה שלהם, ורק לאחר מכן לשאוף למציאת פתרונות לסכסוכים השונים. במסגרת התהליכים השונים שכולל הגישור הטרנספורמטיבי, נערכים מספר מפגשים המשלבים הן את המגשר עם שני הצדדים המסוכסכים במקביל, והן מפגשים של המגשר עם כל צד מסוכסך בנפרד. המטרה העיקרית הינה לעורר שינוי בתפיסה ובחשיבה של כל אחד מהצדדים, הן בנוגע להתנהלותו שלו והן באשר להתנהלות הצד שניצב מולו.

 גישור טרנספורמטיבי מתמקד בשני ממדים עיקריים – העצמה והכרה. במישור שנוגע להעצמה, הגישור הטרנספורמטיבי מעודד העצמה במישור העצמי, דהיינו: הבנת המטרות האישיות, הגדרת סדרי עדיפויות, ניתוח האופציות שקיימות, מודעות ליכולות ולמשאבים שניצבים לצורך הגשמת המטרות וכדומה. ואילו במישור שעוסק בהכרה, שיטת הגישור הטרנספורמטיבי מתייחסת להכרה בסביבה ולהתנהלות כלפיה. כלומר, להבין את מצבו של הצד הנגדי, להכיר באינטרסים שלו, להתייחס לצד השני באור חיובי וכיוצא בזה. על פי עקרונות גישור טרנספורמטיבי זה, קיים קשר ישיר בין שני הממדים (העצמה והכרה) וכל אחד מהם מוביל לשני ולהפך. על סמך סברה זו, ובהתאם לתהליכים והשינויים החשיבתיים והמעשיים שעוברים הצדדים המעורבים במהלך גישור טרנספורמטיבי, הנחת המוצא של שיטת גישור זו, סוברת כי ההליך יסתיים לשביעות רצונם של כלל המעורבים.

 על מאפייני תהליכי הכרה וההעצמה כפי שמתוארים בספרם הנ"ל של בוש ופולג'ר "The Promise of Mediation" , בחרנו ללמוד מספרה של פרופ' מיכל אלברשטיין תורת הגישור (עמוד 272-273)[xi]:

 "עוד סבורים בוש ופולג'ר כי התגובה האידיאלית על סכסוך איננה לפתור את הבעיה אלא לעזור להעביר את הצדדים המעורבים טרנספורמציה בשני ממדים של גדילה מוסרית: חיזוק 'האני' של שני הצדדים; ושיפור יכולתם לתקשר עם אחרים. המטרות המרכזיות של הגישור הן איפוא העצמה והכרה. גישור על פי תפיסה זו, מלווה בהכחשה או השהיית מודעות של הצורך 'לפתור' את הסכסוך, ומטרתו לפתח תקשורת בונה.

 העצמה מתרחשת בדרך כלל כאשר צד נהפך לרגוע, בהיר, בטוח מאורגן והחלטי יותר. היא קורה כאשר הצדדים חווים מודעות מוגברת לערכם האישי וליכולתם להתמודד עם כל קושי, יהיו מגבלותיו אשר יהיו.

 צד חווה העצמה:

 באשר למטרות – כאשר הוא מבהיר לעצמו טוב יותר, לעומת בהירות המצב קודם הגישור, מה חשוב לו ומדוע, וכן מהם המטרות והאינטרסים שלו.

 באשר לאופציות – כאשר הוא מודע לטווח האופציות העומדות לרשותו כדי להגשים ולהבטיח את מטרותיו.

באשר ליכולות תקשורת ויישוב סכסוכים – כאשר הוא משפר את יכולת יישוב הסכסוכים שלו ולומד להקשיב, לארגן, לנתח ולהעריך פתרונות שונים.

באשר למשאבים – כאשר הוא מודע מחדש למשאבים שברשותו, היכולים לסייע לו להשיג את מטרתו ולערך הטמון בהם עבור האחר גם מבחינת מגוון הפתרונות שלא נשקלו קודם לכן.

 באשר ליכולת לקבל החלטות – כאשר הוא מקבל החלטות מודעות באשר למה שהוא רוצה לעשות במהלך הגישור ובאשר לתוצאה שלו, תוך יכולת להעריך את הפתרונות השונים.

 הכרה מתרחשת בדרך כלל כאשר צד בוחר מרצונו להיות פתוח יותר, אוהד וקשוב למצבו של האחר, ונכון להרחיב את הפרספקטיבה שלו כדי להכיר במצבו, וביתר פירוט הכרה יכולה להתבטא בכמה ממדים:

 הבאה בחשבון של ההכרה באחר – כאשר צד מכיר בכך שמלבד הכוח שלו להתמודד עם מצבו שלו, הוא מסוגל לשקף, להביא בחשבון ולהכיר בדרך כלשהי במצב של הצד האחר, לא רק כאסטרטגיה של תמיכה בעצמו, הוא יכול 'להרשות לעצמו' להפסיק לחשוב רק על מצבו ולהתמקד בדרגה כלשהי במה שעובר על הצד האחר.

 רצון להכיר – כאשר הוא מבין כי מלבד היכולת להכיר במצבו של האחר, יש לו גם תשוקה ממשית לעשות כן.

 הכרה במחשבה – כאשר הוא מרשה לעצמו בפועל לראות את הצד האחר ואת מצבו באור חיובי יותר משהרשה לעצמו קודם לכן. הוא מעורב במודע בפרשנות מחדש של מעשי העבר מתוך ניסיון לראות אותם מחדש באור אוהד.

מעשה שנתפס כעלבון מכוון עשוי להתפרש עתה כביטי לתסכול מובן או כדרך שונה של תקשורת. הוא מבין את הלחצים של הצד האחר שהביאו לידי מה שנראה כהתנהגות נצלנית.

 הכרה בדיבור – כאשר הוא מכיר במפורש בהבנה מחודשת שלו ונותן לה ביטוי מילולי לפני הצד האחר, לעיתים בלוויית התנצלות, או אפילו רק לפני המגשר.

 הכרה במעשה – כאשר הוא נותן ביטוי מעשי להכרתו במצב הצד האחר באמצעות שינוי עמדות בנושאי הסכסוך או באמצעות הצבעה על השתדלותו לחתור לשינוי כזה גם אם ההסדר לא יתגבש לבסוף.

 ההעצמה וההכרה, כפי שתוארו לעיל, מתרחשות בלי קשר לשאלת התוצאה של הגישור, הצדדים מחזקים את דימויים העצמי, ומשפרים את מיומנות יישוב הסכסוכים שלהם, ומצליחים להתעלות מעל לעצמם ולראות את האנושיות הבסיסית של הצד שמולם".