30.7.2014
מהותו של ויכוח וחשיבותו ככלי עבור המגשר בהליך הגישור
סיפור גישור
אני מניח שכל אחד מהעמיתים המגשרים או כמעט כל אחד, נתקל במקרה שדווקא מתוך ויכוח, כמעט ריב, בין הצדדים, הם "נפלו" על הפתרון לסכסוך.
אם זה לא קרה לכם אז זה קרה לי. אפשר היה לחשוב שהתופעה תתרחש בגישור זוגי, אבל לא כך היה במקרה שלי. המדובר היה בגישור בין שני גברים קשוחים ודעתנים. האחד הגיש שיק שהיה חתום על ידי האחר לפירעון באמצעות ההוצאה לפועל, אולם לאחר שקרא את ההתנגדות לביצוע שהגיש החייב, ובהיות תאריך המשיכה של השיק בן שנה ויותר והוא הוסב מספר פעמים, החליט המחזיק בשיק למשוך את דרישת הפירעון שלו ולוותר על גביית השיק.
החתום על השיק נעלב מעצם הגשת השיק לפירעון בהוצאה לפועל ותבע פיצוי על כך מהמחזיק בו.
הסכסוך הגיע אלי לגישור וברוב מאמץ הצלחתי לשכנע את הצדדים להיפגש להליך גישור בסכסוך.
כפי שהנכם יכולים לתאר לעצמכם, שני הגברים הללו מגיעים לחדר הגישור, כשהם טעוני כעסים וחמושים ברוב טיעונים האחד כנגד השני. במהלך הגישור הם פרשו בפני ובפני הצד השני את טענותיהם האחד כלפי האחר, כאשר כל אחד מהם נטוע בעמדתו שלו, לא רואה את הצד השני ממטר, שניהם נעולים בעמדותיהם וחשים פגועים.
בשיחות שקיימתי בנפרד, התשובה שקיבלתי לשאלתי מה היית רוצה להשיג בגישור היתה ברורה: "אני רוצה להגיע אתו לביהמ"ש ושם הוא בוודאי ישלם". ולשאלה ומה אם ביהמ"ש יפסוק נגדך, שהרי אין לדעת מראש כיצד יפסוק השופט, התשובה הגברית היתה: "לו יהי כן, שרק אז אשלם ברצון את שיוטל עלי ואת הוצאות המשפט בכלל זה".
מובן שההליך בשלב זה הגיע למבוי סתום וחזרנו כולנו לחדר בידיעה ברורה שמהגישור הזה כבר לא יצא כלום, ואני נינוח בכיסאי מתוך הכרה שלא בכל מקרה אוכל להביא את הצדדים לידי הסכמה. המגושרים עדיין משולהבים, ממשיכים להתווכח ביניהם ולו רק בכדי להוכיח את צדקת עמדתם, ואולי גם להראות למגשר שהם הצודקים, והשני הוא האשם במצב, כמובן, כל אחד מהם מנקודת מבטו.
אפשרתי את הויכוח, ולו רק מתוך מחשבה שעדיף שיוציאו קיטור בחדר מאשר בחוץ. ולא תאמינו תוך כדי הויכוח הם החלו "לראות" האחד את השני ובלית ברירה לשמוע מה יש לו לומר. אומר האחד "למה לא פנית אלי טלפונית לפני שהגשת השיק להוצל"פ?" והאחר משיב "העסק שלי קרס כאשר התמסרתי לטיפול באימי חולה סופנית, ורבים מלקוחותי ניצלו את המצב והשאירו בידיי שיקים שלא נפרעו, מה יכולתי לעשות?" וכן הלאה והלאה. ובהמשך "אני עוסק במסחר ולא יכול להרשות לעצמי תיק בהוצל"פ. אני לא צריך את הכסף שלך, זה העיקרון". "בסדר, אז משכתי את התביעה בהוצל"פ ואמרתי כבר שאני מצטער שלא עשיתי בירור יותר מעמיק קודם לכן".
ומכאן תבינו שהפתרון לאט צמח מאליו. הוא ישלם חמש מאות שקלים פיצוי סמלי לאחר ויתרום עוד אלף שקלים לבית היתומים שהתובע גדל בו.
מדוע אנחנו מתווכחים?[i]
דניאל כהן[ii], פרופסור ב Colby College מעורר את השאלה הזו – מדוע אנחנו מתווכחים? – ובמהלך הניסיון שלו לנתח את מהותו ומטרתו של הויכוח, הוא מעלה את התמיהה התיאורטית מדוע לא בכל ויכוח המנצח בויכוח הוא לא בהכרח הזוכה?! מדוע בכלל זה חשוב למאן דהוא להתוכח? מדוע חשוב לנו לשכנע את האחר שעמדתנו היא הצודקת או הנכונה?
בחפשו אחרי התשובה לשאלות הללו, פרופ' כהן מנתח את מהותו של הויכוח ומצביע על שלוש תבניות של ויכוח:
1. הויכוח כמלחמה – לויכוח הזה יש מבנה אדברסרי, לעומתי המבוסס על עימות, שתוצאתו היא לנצח/להרוויח או להפסיד. באופן כללי זוהי תבנית שאיננה מועילה, משום שבמהותה היא חוסמת לימוד והקשבה. הבעיה היא שתבנית זו של הויכוח הינה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, במיוחד במשפט האזרחי.
2. הויכוח לצורך הוכחה – תבנית זו תואמת את אופן הויכוח שמתקיים בין מתמטיקאים. הוא מכוון לגרום לצד השני לשאול שאלות, כגון: "האם זה פועל/עובד?" או "למה זה טוב/מועיל?" "האם המסקנות מתחייבות/תופסות?" או "האם המסקנות אכן נובעות מהנחות היסוד?".
3. הויכוח כהצגה/כמופע – את סוג הויכוח הרטורי (נמלץ, מליצי, ריקני, שנועד להרשים) נמצא אצל פוליטיקאים המנסים לשכנע את הקהל הנעמד מול הבמה שעליה הם עומדים, או מרצה המעלה שאלות ללא תשובה למול תלמידיו או עורך דין המרצה את טיעוניו למול חבר המושבעים.
המסקנה שאליה מגיע פרופ' דניאל כהן היא, שהויכוחים עשויים להעלות תרומה כאשר הם משמשים כמעבדת ניסויים לרעיונות. הם מועילים כאשר הם נערכים כשורה, כהלכה. מאידך, הם עלולים להביא לתוצאה בלתי רצויה אם עושים בהם שימוש בכל עת ובכל מקום מבלי לתת את הדעת לאן הויכוח יוביל ובמה הוא תורם.
אופן הויכוח השולט ברגיל בכיפה
הקושי הוא, שבמערכת המשפט שלנו ובשיטת המשפט האדברסרית הנוהגת בה, הויכוח הוא בעל גוון לוחמני וזה סוג הויכוח ששולט בכיפה ומתווה את האופן של הטיעון/הליטיגציה בבתי המשפט. אין בסוג הווכחנות הזה גוונים, הכל מוצג בקיצוניות, שחור ולבן בלבד. כל כוונתו היא למוטט את הצד השני ואת טיעוניו. השיטה היא כאילו לירות מטחים של קליעים לעבר השמיים בתקוה לפגוע לפחות בציפור אחת. באותו האופן יש לויכוח בבתי המשפט שלנו צד לוחמני הדוגל בהעלאת טיעונים רבים ככל האפשר, בכוונה שלאחד מהם או לחלקם תהיה תהודה משכנעת.
המתווכח, במקרה הזה, חותר להביס את הצד השני בעזרת טיעון נחרץ ומנצח והתקפות כוחניות על הצד השני ועמדותיו הכל בכדי להכניעו. לדעתו של פרופ' כהן, הוויכוח במתכונתו זו מעוות את האופן שבו אנו מתווכחים ממספר בחינות: ראשית, המתוכח באופן הזה מעדיף את הטקטיקה על התוכן. שנית, באופן זה מוחרפים פערי העמדות. הצדדים ונושאי הסכסוך נבחנים אך ורק דרך החרך הצר של "אנחנו נגדם". המתווכח באופן זה גורם לקיטוב בעמדות הצדדים והתוצאה מכך יכולה להיות רק ניצחון או הפסד. ושלישית, בכך גם נמנעת כל אפשרות לקיומו של דיון ומשא ומתן במטרה להגיע לפשרה או שיתוף פעולה ונחסמת כל אפשרות לקיומה של שיחה בין הצדדים לקידומו של פתרון.
נעורה השאלה האם ניתן למצוא דרכים שבהן הויכוח יניב תוצאה חיובית, מתוך אותם מודלים של ויכוח שמנינו לעיל? לדעתו של פרופ' כהן התשובה נמצאת ביכולתנו למצוא אסטרטגיות חדשות לקיים את הויכוח. כלומר, יש להכיר במקומו הלגיטימי של הויכוח ותרומתו בעלת הערך במסגרת שיטת המשפט שלנו. יש לאמץ את הויכוח במסגרות, שבהן הויכוח יהיה בעל ערך של קירוב הצדדים לו ליישוב הסכסוך. דבר זה לא יוכל להתרחש עד אשר עורכי הדין יאמצו מושגים חדשים של מהות הטיעון והויכוח, ללא לוחמנות תוך ראיית התמונה הרחבה של הסכסוך ושל המעורבים בו, בכדי שניתן יהיה למצות את הערכים החיוביים של הויכוח.
בויכוח האדברסרי, הויכוח נתפס במונחי מלחמה. עיקרו הוא להביס ולמוטט את הצד השני. ל"הפציץ" אותו בראיה מנצחת, "לקרוע" את העד שעל הדוכן, ולהכניס את היריב לפינה ללא מוצא. בצורת ויכוח זו הליטיגטור תר אחר הטיעון המנצח מבלי להתייחס כלל לצדדים המעורבים בסכסוך. על פי תפיסה זו הויכוח הוא מטרה בפני עצמה, הטיעון בא במקום ההוכחה, מין מופע של זיקוקי דינור שלא בהכרח מקדם את העניין עצמו.
תפקידו של הויכוח בהליך הגישור
מובן שאופן זה של ויכוח בהליך הגישור יביא לסיכול מידי של כל ניסיון לקיומו של שיח מועיל כלשהו. וכאשר צד לגישור יביא את טיעוניו באופן הזה רב הסיכוי שההליך יכשל.
אין להבין מהאמור, שאין מקום לשום מידה של ויכוח וטיעון במסגרת הליך הגישור. אם הדבר נעשה לא לשמו, אלא לשם קידום פתרון לסכסוך ולא בכדי לדחוק את הצד השני לפינה. דחיקתו של אדם לפינה אך תגרום לו להתבצר בעמדותיו. שעה שאם הטיעונים מובאים כתוספת של מידע לשולחן הגישור או בתמיכה להצעות או כחיזוק לעמדתו של צד, יש להם בהחלט מקום כחלק מהליך הגישור. מאידך, העמסת יתר של סטטיסטיקות וגיליונות נתונים במהלך הגישור גם הם מתכון בטוח לכישלונו של ההליך.
עורך הדין המייצג צד בהליך גישור חייב להבין באיזה "ארגז חול" הוא משחק. אין בהליך הגישור מקום לתפיסה כאילו עורך הדין עומד מול שופט או בורר ומנסה לשכנעם לחתום על צו כלשהו או להגיע להכרעה כלשהי. אין מקום לטיעון המלווה במופע, הצגה או טכסיות המלווים בהחצנה רבה של רגשות.
קיים מתח מולד בין קיומו של ויכוח לבין התהליך הגישורי. לגישה האדברסרית הקלאסית כמעט שאין מקום בגישור. הווכחנות הלוחמנית לא תועיל לגישור ותגרום לצד השני לדחות כל ניסיון לשכנע אותו בפתרון כלשהו. הוא לא יהיה פתוח להקשבה לאחר ומכאן הוא רק יחפש מוצא מההליך. מובן שיש מקום לויכוח בכדי להבהיר עמדה או לשם הבאת ראייה, אלא שהשימוש בכך צריך להיעשות באופן מדוד ביותר. יש מקום להצגתם של מסמכים של מידע ונתונים, אבל אל להם להפוך לכלי המרכזי או היחידי בהליך, שאז הם לא יקדמו את הפתרון לסכסוך.
אין לפסול לחלוטין את אופן הויכוח המעלה שאלות תיאורטיות או שאלות פתוחות שיש בהם כדי להעמיד את הצד עיקש על כך, שעמדתו הנוקשה איננה מבטאת את האינטרס האמיתי שלו. שאלות תיאורטיות ושאלות פתוחות הן כלי גישורי חשוב ויש בהן בכדי להשפיע ולקדם את ההליך. כאשר שאלות מסוג זה נשאלות לא כדי לקנטר, להביך או להכשיל את האחר, אלא באופן שהצד השני נדרש להשיב עליהן באופן הוגן, לא תשובות קלוטות מהאויר או ממקום רגשי, אלא התמודדות הגיונית עם האתגר שבתשובה. בכך יש כדי להוביל לקידום השיח המשותף, שזו הליבה של הליך הגישור וממנו תצמחנה ההצעות לפתרון והצעות נגדיות ולבסוף להסדר הגישור. החשוב הוא שהויכוח ישמש כזרז להמשך הדיאלוג בין הצדדים ולא להעצמת הניגודיות שביניהם או הבאתם למבוי סתום.
[i] המאמר מבוסס על מאמר שכותרתו ""The Argument As A Persuasive Tool In Negotiation על ידי
Jeffrey Krivis , שפורסם בגיליון 517 של ה- Mediate.com מ 18.2.2014.
Jeffrey Krivis is the author of two books: Improvisational Negotiation: A Mediator’s Stories of Conflict about Love, Money, Anger—and the Strategies that Resolved Them, and How To Make Money As A Mediator And Provide Value To Everyone (Wiley/Jossey Bass publisher). He has been a successful mediator and a pioneer in the field for eighteen years. Krivis is on the board of visitors of Pepperdine Law School and serves as an adjunct professor of law at the Straus Institute for Dispute Resolution
Cohen is a Professor of Philosophy at Colby College in Waterville, Maine
Philosopher Daniel H. Cohen specializes in argumentation theory, the study of how we use reason (both verbally and in social contexts) to put forth potentially controversial standpoints.
Cohen goes beyond just looking at how we plain ol' argue and looks specifically at the metaphors we use for this systematic reasoning In his work Cohen argues for new, non-combatative metaphors for argument.
.