ה. קוראים כותבים

תגובתו של עודך-דין דובי דוניץ, מגשר למאמר על מהפיכה בגישור, שמתפרסם בקטגוריה

"אפיקים בגישור" ומייל תשובה מד"ר דוד סילורה, מגשר "לתלונתי" שאיני מוצא את תגובתו

שלו למאמר זה.

לעו"ד אלוני השלום והברכה,

קראתי בעיון את הצרופות למייל שלך- ואני מבקש להדגיש מספר דברים בהמשך לשיח בו פתחת:

1. עניין גישור החובה מצוי כידוע לכולנו כיום בניסוי ע"י הנהלת בתי המשפט באמצעות פרויקט המהו"ת. אינני יודע אם המערכת סבורה שזה כיוון נכון- אך הסלקציה התמוהה בבחירת המגשרים לפרוייקט המהו"ת מעמידה לדעתי בצל כבד את הפרויקט כולו. מסתבר- שאחד הקריטריונים החשובים בעיני הנהלת בתי המשפט הוא מספר תיקי ביהמ"ש בהם טיפל המגשר המועמד: אני בעוונותיי גישרתי בתיקים מטעם בית המשפט (טרם פרויקט המהו"ת), אך רוב התיקים בהם גישרתי לא הגיעו מהמערכת- ומדובר בגישורים מקצועיים ומוצלחים- שנתנו ביטוי הן לאסכולת הגישור הטרנספורמטיבי והן לגישור הנרטיבי. כל מי שמצוי בתחום יודע, כי גם ללא הסכם- כאשר עוברים צדדים לגישור טרנספורמציה מגיעים סופו של עניין סכסוכים לפתרון של WIN WIN ואפילו תוך המשך הליטיגציה. המדיניות של הנהלת בתי המשפט משקפת בעיניי אופק צר בהבנת נושא הגישור בכללותו (ראה גם את סעיף 4 להלן).

2. הבעיה המרכזית של הגישור בישראל היא אי הבנת הציבור את המטרייה: תרבות ההתדיינות (כפי שכן ציין פרופ' נאמן לדבריך) אכן "חובבת ליטיגציה". הצדדים לסכסוך המתברר בביהמ"ש (ולעתים קרובות גם השופט המנסה להפנותם לגישור) משוכנעים כי מדובר א-פריורי במצב בו נוגס כל אחד מהצדדים (גם בכפייה לעתים) כמחצית מהקייס שלו – וזה בודאי לא חביב על הציבור חובב הליטיגציה. העניין הוא שאיש אינו מביא לידיעת הצדדים לסכסוך המגיע בשערי ביהמ"ש כי שם אל יהיה למי מהם פתחון פה (וגם אם כן- הרי שהוא מוגבל מאד ולשופט אין זמן להתעמק בעמדתו של כ"א מהצדדים). ההדגשה בפני הציבור, שבגישור כל אחד מביא את עמדתו לאל הפרעה, ומתקיימת סדרת דיונים בהנחייתו של מגשר מקצועי וטוב שיש בה כדי להביא את הצדדים לכדי פתרון הסכסוך, או לפחות להגדרה ברורה יותר (וממוקדת ועניינית יותר!) של גבולות הסכסוך- תביא אל נכון לעליית קרנו של הגישור במקומותינו.

3. באחד המאמרים התייחסת לסכסוכים מורכבים בעניינים שיש בהם צורך במומחיות מקצועית- ועל כך מספר נקודות:

a. שומה עלינו לזכור, כי סכסוך המובא לגישור אינו מוכרע על ידי המגשר. המגשר מפעיל את כליו המקצועיים על מנת להביא את הצדדים (שהם "בעלי הבית" של הסכסוך) להסכמות- לעתים תוך עזרה בהערכת ה"קייס" של כל אחד מהצדדים.

b. לעניות דעתי- יש בהחלט מקום ליצירת נישות מקצועיות של מגשרים, שיטפלו ביישוב סכסוכים בתחומים בהם יש לאותם מגשרים ערך מוסף מקצועי. מוסדות הגישור המקובלים כיום- אינם נותנים פתרון "נישתי" כזה, ונושא זה זקוק לבדק בית בממסד הגישורי בארץ. אני כשלעצמי- חסיד גדול של "גישורי נישה" כאלה ומנסה בימים אלה לקדם יוזמה בתחום.

c. כדי לקדם את נושא הגישור מקצועית- סבורני כי יש להעדיף בדרך כלל גישור בשניים (שני מגשרים): מגשר אחד מהתחום המשפטי/מקצועי לפי העניין ומגשר שני מהתחום ההתנהגותי- שיש לו הבנה וערך מוסף ברור במאפיינים רגשיים המאפיינים את רוב הסכסוכים במקומותינו.

4. בהזדמנות זאת, אני מבקש לציין את באכזבה את מדיניות משרד המשפטים שביטלה למעשה את ההתייחסות המשרדית לגישור ןמגשרים, ביטלה את תקנות הגישור ואת רשימת המגשרים ושאר ירקות. לדעתי יש מקום להסדרה נורמטיבית של תחום הגישור- הן בפן ההכשרתי/מקצועי, הן בפן הפיקוח על המקצוע, הן בפן האתי ובודאי שבפן הביצועי. ידוע לי, שבעת כיהנה תא"ל (מיל') עמירה דותן בכנסת- היא החלה בטיול בכוון זה. אני תקווה שגם משסיימה את תפקידה בכנסת, יימשך הטיפול ויוכתר בהצלחה.

אלה הם לדעתי הכיוונים הרלוונטיים אותם יש לקדם בתחום הגישור בארץ.

יחד עם זאת אינני פוסל את מוסד הבוררות- שגם לו חשיבות רבה ביותר – בודאי בפן הליגיטיגטורי של הסכסוכים. במקים המתאימים יש לשקול בהחלט קידומו של מושג ה"גישבור"- היינו קיומו של הליך גישור- שבמידה ואינו מוכרע ויש להכריעו  (כי הצדדים אינם מסוגלים להביא עצמם להסכמות חרף התהליך שעברו) יכול שהמגשר הזוכה לאמון הצדדים לסכסוך ימונה על ידם כבורר בסכסוך (שהרי הוא מכיר את פרטיו לפני ולפנים) והדבר צריך להיות מוסדר בחקיקה המהותית והאתית. בעניין זה אני מדגיש שהליך כזה מתאים למקרים מאד ספציפיים בלבד- ואין להשתמש בו בהרחבה (שכם הגישור וההכרעה בסכסוכים אינם מושגים קוהרנטיים בדרך כלל).

בכבוד רב ובב"ח,